מיליון ילדים חזרו השבוע לספסל הלימודים, אבל עבור תלמידי כיתות ו׳ זו יותר מתקווה לשגרה – זו מלחמה על ילדות רגילה. דור שנכנס לגן עם הקורונה, עלה ליסודי עם סגרים, ולמד בצל מלחמות – מבקש שנה שקטה, בלי אזעקות ובלי הפסקות. שלושה מנהלים מספרים על הניסיון להחזיק בתי ספר יציבים בתוך הכאוס ועל החלום הפשוט שילדים יוכלו פשוט להיות ילדים
מאת מערכת הורים | mako | פורסם 04.09.25
השבוע נפתחה שנת הלימודים החדשה, ויותר ממיליון ילדים שבו לכיתות ברחבי הארץ – בתקווה שהפעם תתאפשר שנה של שגרה וצמיחה. עבור תלמידי כיתות ו׳, זו משאלה בסיסית אך לא מובנת מאליה: לסיים את בית הספר היסודי כמו כל ילדי ישראל – בלי הפסקות, בלי מלחמות, בלי חרדות. לא רק הילדים חולמים על כך – גם המורים, המנהלים וכל צוותי החינוך מבקשים סוף סוף שנה של שגרה, שבה אפשר ללמד וללמוד בלי הפרעות.
הילדים האלה עברו את כל שנות בית הספר היסודי בתוך מערבולת: בספטמבר 2019 נכנסו לגן חובה, במרץ כבר סגרה הקורונה את הגנים. בספטמבר 2020 עלו לכיתה א׳ – עדיין תחת מגבלות הקורונה, עם סגרים חוזרים ולמידה מרחוק במקום שגרה פיזית בכיתה. כשהתחילו את כיתה ד׳ פרצה מלחמת חרבות ברזל, ובסוף כיתה ה׳ התווספה גם המלחמה מול איראן. עכשיו, כשהם נכנסים לכיתה ו׳, התקווה היא לשנה רגילה וטובה שתאפשר להם לסיים את היסודי כמו ילדים אחרים – עם שיעורים, טיולים וחוויות פשוטות.
שנים אלו השפיעו לא רק על התלמידים – גם המורים והמנהלים נאלצו למצוא דרך להמשיך לעמוד מול הכיתה. המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך, ליווה את בתי הספר והתאים את עבודתו למציאות של משבר. בקורונה ובמלחמות האחרונות, כשהצוותים נשחקו והמנהלים נשאו על גבם אחריות כבדה, הוא נתן ליווי צמוד ותמיכה בצוותי ההוראה – כדי שבתי הספר יישארו מתפקדים. המרכז פועל כבר 16 שנה בבתי ספר מהפריפריה החברתית, בשיתוף משרד החינוך, המשרד לשוויון חברתי ורשויות מקומיות, ומלווה כיום יותר מ-60 בתי ספר – יהודיים וערביים – ולמעלה מ-30 אלף תלמידים מדי שנה.
כיתה ו׳ שנפתחת היום מספרת על דור של ילדים שלמדו לחיות עם חוסר ודאות – אבל גם פיתחו חוסן יוצא דופן. המנהלים שלהם מקווים שלבסוף, אחרי שש שנים של טלטלות, הם יזכו לשנה של שגרה. שנה שבה הילדים יוכלו פשוט להיות ילדים.
שלושה מנהלי בתי ספר שעובדים עם המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך מספרים ל-mako על המאמץ להחזיק את הילדים וצוותי החינוך בתוך חוסר הוודאות – ועל החלום הפשוט לשנה של שקט, יציבות ולמידה משמעותית.
מיכל ברובן: "התעסקות בחינוך היא מה שהשאיר אותי שפויה".
בית הספר אלון יזרעאל בעפולה | 540 תלמידים, 22 כיתות
מיכל ברובן מנהלת כבר תשע שנים את בית הספר "אלון יזרעאל" בעפולה. בתקופה הזו עבר בית הספר מהפך – מ-240 תלמידים בתחילת הדרך ל-540 היום, ואף זכה בפרס רוטשילד לחינוך. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" מצאה עצמה במצב אישי מורכב: שלושת ילדיה בצבא – בן בסדיר, בן במילואים ובת ששירתה עם מפונים בצפון.
"מה-7.10 הרגשתי שגם אני בצו 8 בבית הספר", היא מספרת. "היו ימים ארוכים שלא ידעתי מה קורה עם שני הבנים שלי שנלחמו בשתי זירות שונות בעזה, והחלטתי להתמקד בעשייה עבור בית הספר ולהיות מגויסת גם אני. ההתעסקות בחינוך – עבור התלמידים והצוות – היא מה שהשאיר אותי שפויה."
הקורונה, לדבריה, הכינה אותם במידה מסוימת: "בקורונה היה משבר שלא היינו מוכנים אליו. כשפרצה המלחמה כבר ידענו איך לייצר מהר מאוד שגרות ולשמור על קשר עם התלמידים מרחוק ומקרוב". עם זאת לתלמידי ה׳-ו׳ היה אתגר ייחודי: "כשפרצה הקורונה הם היו בגן חובה, ועלו לכיתה א׳ בלי מוכנות לקריאה וכתיבה. רק בשנה שעברה הרגשתי שהצלחנו לסגור באמת את הפער שסחבו."
כמנהלת, ברובן ראתה בתפקידה קודם כל להכיל את הצוות. יחד עם סגניתה נטע שני, הפסיכולוגית ויועצת בית הספר, הקימה צוות תמיכה למורות. "הבנתי שאם הצוות מקבל מקום לשתף, הוא יכול לפתח חוסן בקרב התלמידים וההורים". בנקודה הזו, הליווי של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך במסגרת מיזם "מישרים" של משרד החינוך וקרן יד הנדיב היה משמעותי: "כל השיטות שהמרכז השריש נכנסו לפעולה במהירות בלמידה מרחוק. המלווה שלי כמנהלת הייתה כתובת אמיתית – להתייעצות יומיומית בשגרה ובימי המלחמה, ורכזת הקהילה פעלה בכלים שהבאנו מהמרכז".
הקהילה כולה התגייסה. "הדבר הכי מרגש היה לראות את ההיענות של הילדים וההורים – כל חוסר התמלא, כל ילד קיבל חיבוק ותמיכה. חלק מהילדים חוו אתגרים משמעותיים: אבות ואחים לחמו בעזה, קרובי משפחה של ילדים מבית הספר נרצחו במסיבת הנובה, וזה הורגש היטב גם בלמידה". במקביל קלט בית הספר שש משפחות של תלמידים מפונים מהצפון והדרום.
במלחמה עם איראן נוספו גם נפילות קרובות לעפולה ואינספור אזעקות. "מהיום השני חזרנו ללמידה מרחוק, שלחנו טפסי 'מה נשמע' לילדים ולהורים. הבנו שהאזעקות בלילות מקשות עליהם לתפקד בבוקר, אז המורות נרתמו ובשיח מול ההורים קבעו מפגשים מקוונים לראות את הילדים אחר הצהריים ובערב".
איחול לשנה החדשה: "שנזכה כולנו לראות את סיום המלחמה ואת שובם של כל החטופים. המלחמה והחטופים מדוברים בבית הספר ומשפיעים מאוד על כל הקהילה. אני רוצה לאחל שנה בטוחה, שנה שגרתית שבה ילדים יוכלו לטייל, ללמוד ולהיפגש זו עם זה מקרוב ולשחק ללא חשש".
שי דהן: "תלמיד אמר לי – חשבתי שלומדים שנה כן שנה לא"
בית הספר אפרתי, ממלכתי-דתי בבני עי"ש I 170 תלמידים ב-6 כיתות
שי דהן מנהל את בית הספר אפרתי כבר חמש שנים. בשנתיים האחרונות צבר מעל 200 ימי מילואים – ובמקביל נאלץ להחזיק גם את ניהול בית הספר. הוא מקפיד לשמור קשר אישי עם תלמידיו. "אני עורך מפגשים חודשיים לילדי יום-הולדת," הוא מספר. "באחד מהם ילד אמר לי: "חשבתי שלומדים שנה כן שנה לא". המשפט הזה מבטא בדיוק את מה שעבר על הילדים – חוסר רצף שנראה להם כמעט נורמלי".
לדבריו, מתוך התקופה הזו צמחו גם חוזקות מפתיעות: "אני רואה אצל הילדים הרבה יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה שהתפתחו בשנים האלו. אבל לימודית – יש הרבה פערים שצריך להשלים.. מדובר חודשים ארוכים הילדים כמעט לא יצאו מהבית. חלקם חווים חרדות, לחלקם הורים מגויסים, אזעקות, טיולים שבוטלו – הכל על הקצה. צריך לשקם גם את המיומנויות החברתיות".
ואיך בית ספר ממשיך לתפקד כשהמנהל במילואים? "כשכל אחד יודע את תפקידו – העסק עובד. אני תמיד זמין לצוות, ולמדתי לסמוך על הסגנית ועל הרכזים שלי. דווקא במלחמה גיליתי כמה האחריות שהם לקחו על עצמם פיתחה אצלם מנהיגות אמיתית."
כאן נכנס גם הליווי של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך. "המרכז נתן לנו כלים לבנות שגרות עבודה ברורות – לתלמידים וגם למורים. בתקופות רגילות זה עוזר לנהל את בית הספר בצורה מסודרת, אבל במלחמה זה הפך לקריטי: כשהשגרות ברורות, הילדים יודעים מה מצופה מהם והמורים יודעים איך לנהל שיעור גם מרחוק. זה יצר סדר ושקט שאפשר להחזיק את בית הספר גם כשאני לא נוכח פיזית".
"אי אפשר לדעת אם מחר בבוקר שוב יהיו טילים וילדים לא יגיעו לבית הספר. למדנו לפתח יכולות ניהול שונות ולהמשיך להתנהל גם בחוסר ודאות. כמו שבקורונה הסתגלנו לשגרה אחרת, כך גם במלחמה למדנו איך לשמור על הילדים – איך להפוך שיעורים מרחוק לאטרקטיביים ואיך לראות כל תלמיד". ומה קורה כשחוזרים מהמילואים? "הקטנים בעיקר מתגעגעים, שמחים כשאני חוזר. הם שולחים הודעות, שואלים איפה אני. בעזה לא תמיד יכולתי לענות, אז ההורים התקשרו ודאגו. הקשר האישי הזה החזיק גם אותם וגם אותי".
איחול לשנה החדשה: "אני מאחל יציבות ושגרה. שנצליח להצמיח את הכישורים שגילינו בתקופה האחרונה לצד מיומנויות חברתיות, ולפתח אצל הילדים את הסקרנות ואת החשק ללמוד. ומעל הכל – שנחיה כאן בשלום".
אימאן עאמר חלאלה: "בכיתה ג׳ היו ילדים שלא ידעו לקרוא ולכתוב"
בית הספר ג׳בור ג׳בור, שפרעם | 430 תלמידים, 17 כיתות
אימאן עאמר חלאלה נכנסה לתפקידה בספטמבר 2019. חצי שנה אחר כך פרצה מגפת הקורונה – ומאז, היא לא ידעה שנה אחת רגועה. בית הספר ג׳בור ג׳בור הוא הראשון שהוקם בשפרעם, כבר ב-1962, ונחשב שנים לסמל חינוכי בעיר. אבל בשנים האחרונות הידרדר, עבר טלטלות של חילופי מנהלים, והיה על סף סגירה. כשחלאלה קיבלה את ההובלה למדו בו 180 תלמידים בלבד; היום הביקוש אליו עליו משמעותית ולומדים בו 430 ילדות וילדים – מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים.
"המיפוי הראשוני שעשיתי כשנכנסתי לבית הספר הראה תמונה קשה – גם בכיתה ג׳ היו ילדים שלא ידעו לקרוא ולכתוב בערבית," היא מספרת. "היום שינינו לחלוטין את המצב. אני לא מוותרת על אף תלמיד – כל ילד יכול להצליח אם נותנים לו את הכלים."
הקורונה החריפה את המצב: לחלק גדול מהתלמידים לא היו מחשבים או אינטרנט, והפערים גדלו. הודות להשקעה של בית הספר והמועצה חולקו מחשבים וטאבלטים, והילדים הצליחו להתחבר ללמידה מרחוק.
ואז הגיעה המלחמה. "החרדה חלחלה למסדרונות בית הספר," אומרת חלאלה. "הילדים, ההורים וגם המורות לא היו פנויים רגשית ללמידה. וזה אחרי שנים של חוסר יציבות – קורונה, שיפוצים שאילצו אותנו לעבור למבנים שונים, ואחר כך מלחמה". הפגיעה הייתה גם אישית מאוד: שתי חברות ילדות שלה מטמרה – שהיו גם קולגות כמורות – נהרגו מטיל איראני. "לאחר שאיבדתי את חברותיי לא היה פשוט לחזור לשגרה, אבל הייתי חייבת. אם המנהלת קורסת – כל המערכת קורסת. כולם מסתכלים עליי ולכן אני חייבת לשמור על עצמי ועל החוסן שלי".
בנקודה הזו נכנס גם הליווי של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך במסגרת מיזם "מישרים". "מהשנה השנייה שלי, בשיא הקורונה, המרכז נכנס לבית הספר. מהרגע הזה ידעתי שאני לא לבד", היא אומרת. "הייתה לי מלווה צמודה שנתנה לי כלים מקצועיים, ורכזת קהילה שחיזקה את הקשר עם ההורים. זה מה שדחף אותי קדימה בשנים הכי קשות". במקביל, חלאלה גייסה את הפסיכולוג מהשירות הפסיכולוגי העירוני ואת יועצת בית הספר ליצירת מערך תמיכה: סדנאות להורים, שחרור מתחים לצוות, ושיעורים באמנות ומוזיקה עבור הילדים. "רק כך אפשר היה להמשיך ללמד ולחזק את ההישגים".
איחול לשנה החדשה: "שנה של שלום ואהבה, יציבות ורוגע. לתלמידים מגיע שקט נפשי – זה הבסיס לכל דבר אחר".
