ילדים כותבים ספרים: סיפורים שלא תאמינו שנכתבו על ידי צעירים כל-כך

רז רגב, תלמידת כיתה ד' מעפולה, כתבה על הדאגה לבן הדוד עודד שיצא למילואים • אודל כהן אברמוביץ', תלמידת כיתה ג' מעפולה, ביקשה להעביר בכתב את הקשיים שבפרידה מהכלב האהוב שלה, טוי • וטימופיי מאייני, תלמיד כיתה ה' מרמלה ועולה חדש מאוקראינה, עסק בחוויית המלחמה ובגעגועים לאביו שעוד שם • שלושתם זכו בתחרות הכתיבה לכותבים צעירים שעורך המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך • "הכתיבה עשתה לי טוב, היא עזרה לי להתמודד"

על-ידי בת-חן אפשטיין אליאס, ישראל היום, 12/7/2025

"אני והילי עמדנו יחד מעל העוגה. הילי ביקשה משאלה, היא עצמה את עיניה והתרכזה, ואני, אני רק בקשה אחת היתה בליבי, שעודד כבר יגיע. השעה היתה מאוחרת, חלק מהאורחים כבר החלו ללכת…לפתע נשמעו דפיקות חלשות בדלת, אפילו הרעש שעלה מהמוזיקה לא מנע ממני לשמוע אותן, ניגשתי לפתוח את הדלת ולרגע היה שקט…עודד עמד שם, ואני הייתי כל כך נרגשת, עמדתי במקום ולא הגבתי. 'שלום', אמר עודד".

(מתוך הסיפור של רז)

"הכתיבה עזרה לי להתגבר על הגעגוע"

רז אוהבת לכתוב. את כל הרגשות שלה היא מוציאה בכתיבה. את הדאגה לחיילים, החשש מהמלחמה, הגעגוע לבן הדוד עודד שיצא למילואים. הכתיבה, היא אומרת בחיוך מבויש, עוזרת לה לפרק את הרגשות. לכן היה לה ברור מאליו שכחלק מפרויקט תחרות כתיבה לכותבים צעירים, היא תכתוב על עודד. "עודד איתי מאז שהייתי ילדה קטנה, ואפילו שהוא גדול ממני כמעט בעשר שנים וגר בירושלים ליד סבתא שלי, אנחנו משחקים וצוחקים ביחד. אני מאוד קשורה אליו, ותמיד כשאנחנו נוסעים לירושלים לסבתא שלי אני מחכה שהוא יגיע גם ואנחנו מבלים ביחד. בסיפור פשוט כתבתי על הגעגוע אליו, כשהיה במילואים".

רז היא תלמידת כיתה ד' בביה"ס "אלון יזרעאל" בעפולה, שאוהבת לרקוד היפ־הופ ולשחק עם חברות. היא נולדה ליפעת ודב, אחות של הילי (10.5), איתן (6) ונמרוד בן השנה וחצי. עודד, בן הדוד, התגייס למילואים ומיעט לחזור הביתה. "חיכיתי לו המון זמן. בבית הספר שלי אוספים תמיד שי לחיילים וכותבים מכתבים, ואני הייתי כותבת מכתבים לעודד ודמיינתי שהמכתבים מגיעים אליו. ביום ההולדת של אחותי הילי שמרתי לו כיסא כי ממש קיוויתי שהוא יגיע. אמא שלי הכינה סלט יווני שהוא אוהב, וחיכינו לו. ואז עודד הגיע ברגע שאחותי רצתה לכבות את הנרות".

רז היא אחת מ־40 תלמידי כיתות ג' עד ו' שזכו בתחרות הכתיבה לכותבים צעירים, שהחל מהשנה נקראת על שם מרי אן שטיין ז"ל. תחרות אליה הוגשו 5,000 סיפורים שנכתבו באצבעות קטנות, בין ריצות לממ"ד למשחקי חצר, בין אזעקות לגעגוע. סיפורים שהגיעו מתלמידי כיתות ג' עד ו' בבתי ספר מרחבי הארץ, שבמשך שלושה חודשים עברו תהליך לימוד של יסודות כתיבת סיפור, כגון תיאור אירועים ופיתוח דמויות. הגמר נערך לאחרונה בהרצליה, בהנחיית טל מוסרי, ובחרנו לספר את סיפורם של 3 מהזוכים.

רז, כאמור, זכתה בתחרות במקום השלישי. "ישר אחרי שהבנתי שזכיתי התקשרתי לעודד וסיפרתי לו שזכיתי", היא מחייכת. "עודד ממש התרגש ואמר שהוא מאוד גאה בי. זה מאוד משמח, אבל אני עדיין מאוד מתגעגעת. "הכתיבה עזרה לי להתגבר על הקושי והגעגוע. ידעתי שזה קשה לכתוב סיפור, במיוחד כשזה סיפור שבא מהלב, אבל עבדתי קשה עם המורה שלי עד שהצלחתי לכתוב אותו. בטקס התרגשתי וגם כל הכיתה שלי ראתה אותי בכיתה, במיוחד כשקראו בשם שלי".

"עשה לי טוב לכתוב, זה עזר לי לשחרר את המחשבות"

"כשחזרנו הביתה הבנתי שמשהו חסר, מישהו חסר, טוי חסר!!! טוי וחפציו לא היו בבית. אבא שלי קרא לכולנו לסלון וסיפר שהוא לקח את טוי לאימוץ בגלל מה שעשה לאחותי. הייתי עצובה מאד ולמרות מה שטוי עשה, גם אחותי היתה עצובה. לא רצינו לוותר על טוי, היינו קשורות אליו, איך אפשר פשוט לשכוח ממנו?"

(מתוך ההסיפור של אודל)

מצאה את הריפוי בכתיבה. בחדר בבית היא שומרת כמה יומנים שכתבה לאורך השנים. פעם עוד היתה נועלת אותם במפתח, היום היא כבר כותבת מחשבות ורגשות במחברת רגילה שאותה היא שומרת לעצמה. הסיפור שאותו בחרה לשתף בתחרות הוא על פרידה כואבת מהכלב טוי שאהבה, לאחר שפגע לא בכוונה באחותה. "יכולתי לכתוב על כל נושא שבעולם, אבל היה לי ברור שאני כותבת על טוי. רציתי שאנשים יכירו את הסיפור הזה, ופירטתי כמה שאפשר על הכלב ועל אחותי. זה עשה לי טוב לכתוב, עזר לי להתמודד עם המקרה הזה, לשחרר את המחשבות ואת הרגשות".

היא בת 9, תלמידת כיתה ג' בבי"ס שהם בעפולה. הבת של חן ואופיר, אחות של טוהר (11) ועילאי (7). כשהיא לא כותבת, היא אוהבת לשחק בטלפון ולהיפגש עם חברות. אבל הכתיבה נותנת לה לפרוק רגשות. אודל הגיעה למקום השני בתחרות. "התחרות מאוד עזרה לי להתחבר גם לכתיבה וגם לרגשות. גיליתי שאפשר לשתף אנשים במה שעובר עליך בחיים בעזרת בכתיבה. היה לי עצוב לחוות שוב את החוויה הזו עם הכלב טוי. אבל הרגשתי שאני שמחה ששיתפתי אנשים בסיפור כי חשוב שידעו שאם נפרדים ממישהו, לא משנה אם זו חיית מחמד או אדם, צריך לדעת להיפרד ולשחרר את כל מה שהיה. היה לי חשוב שידעו שלמרות שזה מאוד עצוב בהתחלה, פרידה יכולה להיות גם דבר טוב. בטקס ממש רעדתי על הבמה. אף פעם לא הייתי על במות, ומאוד חששתי, אבל בעיקר שמחתי שהגעתי למקום טוב וזכיתי".

"הגעתי לכאן בלי לדעת מילה בעברית, והיום אי כותב סיפורים"

"בוקר אחד טימופיי התעורר בבהלה, הוא שמע אזעקה, הוא לא הבין מה זההרעש הזה ורץ לחדר של ההורים לבדוק מה זה. המשפחה ירדה למרתף, ההוריםהדליקו טלוויזיה ואז הבינו שפרצה מלחמה עם רוסיה . ההורים של טימופיי חשבומה לעשות? לאן לטוס והחליטו לעלות לארץ ישראל לבית של סבתא רק טימופיי,אמא ואח יו הגדול. אבא שלו החליט להשאר באוקראינה כי אמא שלו חולה ולא יכלה לטוס לארץ. טימופיי הרגיש עצוב מאוד".

(מתוך הסיפור של טימופיי)

טימופיי כמעט שלא האמין שהגיע למקום השני והמכובד בכיתות ה'. הוא ילד בלונדיני עם חיוך שובב, שלמד עברית רק כשעלה לישראל מאוקראינה לפני כשלוש שנים. הגיע בלי לדעת מילה, אבל היום רק תנו לו לדבר על כדורגל ואפילו המבטא כמעט נעלם. "הגעתי לכאן בלי לדעת כלום בעברית", מספר טימופיי בשקט. "יש לי שני חברים בכיתה שמדברים את השפה שלי, והיינו מדברים על המלחמה ועל החיים באוקראינה. כשהייתי צריך לבחור נושא לכתיבה, היה לי ברור שאכתוב על המלחמות".

הוא תלמיד כיתה ה' בבי"ס "מענית" ברמלה, הבן של אנה וסרגיי, אח של סשה בן ה־17. עם כל האהבה לישראל, טימופיי מתגעגע לאוקראינה. אביו עדיין נמצא שם, והם מצליחים לדבר מדי פעם. הוא מספר בערגה על הטיולים ביער ועל האגם שבו היה נוהג לדוג דגים. במקביל, הוא נהנה להיות בישראל ומשחק בתור מגן שמאלי ובלם בליגת הכדורגל של מ.ס רמלה."המחנך שלי שי לימד אותי לשחק כדורגל, ובזכותו אני בקבוצה העירונית", הוא מחייך.

"שי רואה אותי, עוזר לי שקשה לי, וזה מאוד חשוב לי. גם המורה שלי לעברית, אורנה, מאוד עזרה לי. אני גאה בעצמי שתוך שלוש שנים למדתי לדבר עברית באופן שוטף והצלחתי לכתוב סיפור בעברית – ואפילו לזכות בתחרות. מצד אחד, זה קל לכתוב סיפור. הוא יושב לך בראש ואתה מוציא אותו. מצד שני, אני חושב על הסיפור באוקראינית, וצריך לכתוב אותו בעברית אז זה גם קל וגם קשה לכתוב סיפור".

טימופיי נרגש מאוד מהזכייה. "כשעמדתי על הבמה והתחילו להקריא את השמות של הילדים שזוכים, שמחתי שכל פעם הקריאו שם של מישהו אחר כי זה אומר שאני במקום גבוה. בסוף נשארנו שניים, וממש התרגשתי כשהמנחה טל מוסרי הקריא את השם שלי".

את תחרות הכתיבה עורך המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך במסגרת תכניותיו שפועלות בבתי ספר ברחבי הארץ להעצמת מנהלים ומורים ויצירת שינוי מתמשך וכלל בית ספרי, בדגש על פיתוח יכולות כתיבה, קריאה ושיח דיאלוגי

לדבריו של דן פוטרמן, מנכ"ל ומייסד המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך שמפעיל את התוכנית בשיתוף משרד החינוך, המשרד לשוויון חברתי והרשויות המקומיות, "לתלמידים יש חופש מוחלט לבחור על מה הם כותבים – סיפורים מחייהם האישיים או פרי הדמיון. כישורי אוריינות הם המפתח להצלחה אקדמית ולפתיחת דלתות רבות בעולמם של ילדינו."

"כישורי אוריינות הם המפתח להצלחה אקדמית ולפתיחת דלתות רבות בעולמם של ילדינו. תחרות הכתיבה היא ביטוי מעשי לאמונה זו – היא מאפשרת לתלמידים לעבור תהליך מעמיק של יצירה ולגלות את כוחן האמיתי של מילים. אנחנו רואים איך הילדים מתפתחים לא רק כסופרים צעירים, אלא גם כבני אדם בעלי ביטחון עצמי וכושר ביטוי".