על-ידי בת-חן אפשטיין אליאס, ישראל היום, 12/7/2025

"אני והילי עמדנו יחד מעל העוגה. הילי ביקשה משאלה, היא עצמה את עיניה והתרכזה, ואני, אני רק בקשה אחת היתה בליבי, שעודד כבר יגיע. השעה היתה מאוחרת, חלק מהאורחים כבר החלו ללכת…לפתע נשמעו דפיקות חלשות בדלת, אפילו הרעש שעלה מהמוזיקה לא מנע ממני לשמוע אותן, ניגשתי לפתוח את הדלת ולרגע היה שקט…עודד עמד שם, ואני הייתי כל כך נרגשת, עמדתי במקום ולא הגבתי. 'שלום', אמר עודד".

(מתוך הסיפור של רז)

"הכתיבה עזרה לי להתגבר על הגעגוע"

רז אוהבת לכתוב. את כל הרגשות שלה היא מוציאה בכתיבה. את הדאגה לחיילים, החשש מהמלחמה, הגעגוע לבן הדוד עודד שיצא למילואים. הכתיבה, היא אומרת בחיוך מבויש, עוזרת לה לפרק את הרגשות. לכן היה לה ברור מאליו שכחלק מפרויקט תחרות כתיבה לכותבים צעירים, היא תכתוב על עודד. "עודד איתי מאז שהייתי ילדה קטנה, ואפילו שהוא גדול ממני כמעט בעשר שנים וגר בירושלים ליד סבתא שלי, אנחנו משחקים וצוחקים ביחד. אני מאוד קשורה אליו, ותמיד כשאנחנו נוסעים לירושלים לסבתא שלי אני מחכה שהוא יגיע גם ואנחנו מבלים ביחד. בסיפור פשוט כתבתי על הגעגוע אליו, כשהיה במילואים".

רז היא תלמידת כיתה ד' בביה"ס "אלון יזרעאל" בעפולה, שאוהבת לרקוד היפ־הופ ולשחק עם חברות. היא נולדה ליפעת ודב, אחות של הילי (10.5), איתן (6) ונמרוד בן השנה וחצי. עודד, בן הדוד, התגייס למילואים ומיעט לחזור הביתה. "חיכיתי לו המון זמן. בבית הספר שלי אוספים תמיד שי לחיילים וכותבים מכתבים, ואני הייתי כותבת מכתבים לעודד ודמיינתי שהמכתבים מגיעים אליו. ביום ההולדת של אחותי הילי שמרתי לו כיסא כי ממש קיוויתי שהוא יגיע. אמא שלי הכינה סלט יווני שהוא אוהב, וחיכינו לו. ואז עודד הגיע ברגע שאחותי רצתה לכבות את הנרות".

רז היא אחת מ־40 תלמידי כיתות ג' עד ו' שזכו בתחרות הכתיבה לכותבים צעירים, שהחל מהשנה נקראת על שם מרי אן שטיין ז"ל. תחרות אליה הוגשו 5,000 סיפורים שנכתבו באצבעות קטנות, בין ריצות לממ"ד למשחקי חצר, בין אזעקות לגעגוע. סיפורים שהגיעו מתלמידי כיתות ג' עד ו' בבתי ספר מרחבי הארץ, שבמשך שלושה חודשים עברו תהליך לימוד של יסודות כתיבת סיפור, כגון תיאור אירועים ופיתוח דמויות. הגמר נערך לאחרונה בהרצליה, בהנחיית טל מוסרי, ובחרנו לספר את סיפורם של 3 מהזוכים.

רז, כאמור, זכתה בתחרות במקום השלישי. "ישר אחרי שהבנתי שזכיתי התקשרתי לעודד וסיפרתי לו שזכיתי", היא מחייכת. "עודד ממש התרגש ואמר שהוא מאוד גאה בי. זה מאוד משמח, אבל אני עדיין מאוד מתגעגעת. "הכתיבה עזרה לי להתגבר על הקושי והגעגוע. ידעתי שזה קשה לכתוב סיפור, במיוחד כשזה סיפור שבא מהלב, אבל עבדתי קשה עם המורה שלי עד שהצלחתי לכתוב אותו. בטקס התרגשתי וגם כל הכיתה שלי ראתה אותי בכיתה, במיוחד כשקראו בשם שלי".

"עשה לי טוב לכתוב, זה עזר לי לשחרר את המחשבות"

"כשחזרנו הביתה הבנתי שמשהו חסר, מישהו חסר, טוי חסר!!! טוי וחפציו לא היו בבית. אבא שלי קרא לכולנו לסלון וסיפר שהוא לקח את טוי לאימוץ בגלל מה שעשה לאחותי. הייתי עצובה מאד ולמרות מה שטוי עשה, גם אחותי היתה עצובה. לא רצינו לוותר על טוי, היינו קשורות אליו, איך אפשר פשוט לשכוח ממנו?"

(מתוך ההסיפור של אודל)

מצאה את הריפוי בכתיבה. בחדר בבית היא שומרת כמה יומנים שכתבה לאורך השנים. פעם עוד היתה נועלת אותם במפתח, היום היא כבר כותבת מחשבות ורגשות במחברת רגילה שאותה היא שומרת לעצמה. הסיפור שאותו בחרה לשתף בתחרות הוא על פרידה כואבת מהכלב טוי שאהבה, לאחר שפגע לא בכוונה באחותה. "יכולתי לכתוב על כל נושא שבעולם, אבל היה לי ברור שאני כותבת על טוי. רציתי שאנשים יכירו את הסיפור הזה, ופירטתי כמה שאפשר על הכלב ועל אחותי. זה עשה לי טוב לכתוב, עזר לי להתמודד עם המקרה הזה, לשחרר את המחשבות ואת הרגשות".

היא בת 9, תלמידת כיתה ג' בבי"ס שהם בעפולה. הבת של חן ואופיר, אחות של טוהר (11) ועילאי (7). כשהיא לא כותבת, היא אוהבת לשחק בטלפון ולהיפגש עם חברות. אבל הכתיבה נותנת לה לפרוק רגשות. אודל הגיעה למקום השני בתחרות. "התחרות מאוד עזרה לי להתחבר גם לכתיבה וגם לרגשות. גיליתי שאפשר לשתף אנשים במה שעובר עליך בחיים בעזרת בכתיבה. היה לי עצוב לחוות שוב את החוויה הזו עם הכלב טוי. אבל הרגשתי שאני שמחה ששיתפתי אנשים בסיפור כי חשוב שידעו שאם נפרדים ממישהו, לא משנה אם זו חיית מחמד או אדם, צריך לדעת להיפרד ולשחרר את כל מה שהיה. היה לי חשוב שידעו שלמרות שזה מאוד עצוב בהתחלה, פרידה יכולה להיות גם דבר טוב. בטקס ממש רעדתי על הבמה. אף פעם לא הייתי על במות, ומאוד חששתי, אבל בעיקר שמחתי שהגעתי למקום טוב וזכיתי".

"הגעתי לכאן בלי לדעת מילה בעברית, והיום אי כותב סיפורים"

"בוקר אחד טימופיי התעורר בבהלה, הוא שמע אזעקה, הוא לא הבין מה זההרעש הזה ורץ לחדר של ההורים לבדוק מה זה. המשפחה ירדה למרתף, ההוריםהדליקו טלוויזיה ואז הבינו שפרצה מלחמה עם רוסיה . ההורים של טימופיי חשבומה לעשות? לאן לטוס והחליטו לעלות לארץ ישראל לבית של סבתא רק טימופיי,אמא ואח יו הגדול. אבא שלו החליט להשאר באוקראינה כי אמא שלו חולה ולא יכלה לטוס לארץ. טימופיי הרגיש עצוב מאוד".

(מתוך הסיפור של טימופיי)

טימופיי כמעט שלא האמין שהגיע למקום השני והמכובד בכיתות ה'. הוא ילד בלונדיני עם חיוך שובב, שלמד עברית רק כשעלה לישראל מאוקראינה לפני כשלוש שנים. הגיע בלי לדעת מילה, אבל היום רק תנו לו לדבר על כדורגל ואפילו המבטא כמעט נעלם. "הגעתי לכאן בלי לדעת כלום בעברית", מספר טימופיי בשקט. "יש לי שני חברים בכיתה שמדברים את השפה שלי, והיינו מדברים על המלחמה ועל החיים באוקראינה. כשהייתי צריך לבחור נושא לכתיבה, היה לי ברור שאכתוב על המלחמות".

הוא תלמיד כיתה ה' בבי"ס "מענית" ברמלה, הבן של אנה וסרגיי, אח של סשה בן ה־17. עם כל האהבה לישראל, טימופיי מתגעגע לאוקראינה. אביו עדיין נמצא שם, והם מצליחים לדבר מדי פעם. הוא מספר בערגה על הטיולים ביער ועל האגם שבו היה נוהג לדוג דגים. במקביל, הוא נהנה להיות בישראל ומשחק בתור מגן שמאלי ובלם בליגת הכדורגל של מ.ס רמלה."המחנך שלי שי לימד אותי לשחק כדורגל, ובזכותו אני בקבוצה העירונית", הוא מחייך.

"שי רואה אותי, עוזר לי שקשה לי, וזה מאוד חשוב לי. גם המורה שלי לעברית, אורנה, מאוד עזרה לי. אני גאה בעצמי שתוך שלוש שנים למדתי לדבר עברית באופן שוטף והצלחתי לכתוב סיפור בעברית – ואפילו לזכות בתחרות. מצד אחד, זה קל לכתוב סיפור. הוא יושב לך בראש ואתה מוציא אותו. מצד שני, אני חושב על הסיפור באוקראינית, וצריך לכתוב אותו בעברית אז זה גם קל וגם קשה לכתוב סיפור".

טימופיי נרגש מאוד מהזכייה. "כשעמדתי על הבמה והתחילו להקריא את השמות של הילדים שזוכים, שמחתי שכל פעם הקריאו שם של מישהו אחר כי זה אומר שאני במקום גבוה. בסוף נשארנו שניים, וממש התרגשתי כשהמנחה טל מוסרי הקריא את השם שלי".

את תחרות הכתיבה עורך המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך במסגרת תכניותיו שפועלות בבתי ספר ברחבי הארץ להעצמת מנהלים ומורים ויצירת שינוי מתמשך וכלל בית ספרי, בדגש על פיתוח יכולות כתיבה, קריאה ושיח דיאלוגי

לדבריו של דן פוטרמן, מנכ"ל ומייסד המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך שמפעיל את התוכנית בשיתוף משרד החינוך, המשרד לשוויון חברתי והרשויות המקומיות, "לתלמידים יש חופש מוחלט לבחור על מה הם כותבים – סיפורים מחייהם האישיים או פרי הדמיון. כישורי אוריינות הם המפתח להצלחה אקדמית ולפתיחת דלתות רבות בעולמם של ילדינו."

"כישורי אוריינות הם המפתח להצלחה אקדמית ולפתיחת דלתות רבות בעולמם של ילדינו. תחרות הכתיבה היא ביטוי מעשי לאמונה זו – היא מאפשרת לתלמידים לעבור תהליך מעמיק של יצירה ולגלות את כוחן האמיתי של מילים. אנחנו רואים איך הילדים מתפתחים לא רק כסופרים צעירים, אלא גם כבני אדם בעלי ביטחון עצמי וכושר ביטוי".

א־זרקא, שפת הים. ילד קטן, תלמיד כיתה ב', מגיע לחוף בשעותיו החופשיות ומתיישב לצד הדייגים. סיפורים וספרים? את זה הוא אוהב פחות. הקריאה זרה לו כמו מפת רכבות לחתול רחוב. האנאלפביתיות מותירה אותו בשולי מערכת החינוך, עוד ילד בסכנת נשירה, אחד מני רבים. עד שבאמצע השנה פונה אליו אחת מנשות הצוות בבית הספר ושואלת אותו מה מעניין אותו. "לדוג", הוא משיב. "אז בוא נכתוב יחד סיפור על דיג", היא מציעה. הילד, שמעולם לא התרגש מאותיות מודפסות, רואה לפתע את עולמו הפרטי הופך לסיפור כתוב. מאז הוא פותח מדי יום את הספר שלו ומבקש לקרוא בו. הדפים האלה נעשים שער לעולם האוריינות, והילד שכבר היה בדרך הבטוחה לרחובות ואולי גם לפשע, הופך לתלמיד שיש לו סיכוי.

"אם את רוצה לדפוק חברה, תפקירי את החינוך שלה", אומרת סאלי עוואד־עספור, שעובדת כבר שש שנים במרכז הישראלי לחדשנות בחינוך ולפני כחודשיים קודמה לתפקיד סמנכ"ל. היא גם אחת ממובילות מיזם "תמקין". "הרי מיהם היורים ברחובות? בני 17־18, נוער שנשר ממערכת החינוך ואין לו מה להפסיד. הם היו יכולים להיות במקום אחר".

חמישים אחוזים מבני הנוער בחברה הערבית לא משלימים את בחינות הבגרות. אין להם כמובן סיכוי גבוה להשתלב בחברה הישראלית ולרכוש מקצוע מכובד. על רקע המציאות הזאת, מיזם "תמקין" ("בניית יסודות" או "העצמה" בערבית) מציע גישה חדשה שמאבחנת את מקור הבעיה ומטפלת בה מהשורש. בשונה מתוכניות קודמות, שהתמקדו בבתי ספר תיכוניים, ב"תמקין" פועלים עם תלמידים צעירים יותר, כדי להקנות להם בסיס איתן של מיומנויות אוריינות. בהשקעה חסרת תקדים של 33 מיליון שקלים על פני חמש שנים – בשיתוף משרד החינוך, המשרד לשוויון חברתי והמרכז הישראלי לחדשנות בחינוך – מנסה התוכנית לטפל בבעיה שמשליכה על כל יכולות הלמידה של ילדים בחברה הערבית: ה"דיגלוסיה", הפער בין השפה הערבית המדוברת בבית ובחברה, לערבית הספרותית הנלמדת בבית הספר. המיזם פועל ב־15 בתי ספר יסודיים ערביים ברחבי הארץ.

עוואד־עספור, 43, עובדת במרכז שש שנים, ולפני כחודשיים קודמה לתפקיד סמנכ"ל. היא במקור מנצרת, כיום תושבת נוף הגליל, נשואה לנאהל עספור, דוקטור למשפטים, ואם לשלושה: הבת נור (19) לומדת בצרפת, הבן נביל הוא תלמיד כיתה ט', וניל תלמיד כיתה ד'. עוואד־עספור למדה בילדותה בבית הספר הכנסייתי סנט־ג'וזף בנצרת, והיא בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי מהאוניברסיטה העברית, וגם תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר־אילן. היא התמחתה בתחום הטיפולי ובפסיכותרפיה קוגניטיבית־התנהגותית, לימדה סטודנטים לחינוך מיוחד במכללת אורנים, וניהלה את בית הספר הראשון בחברה הערבית שמתמחה בתלמידים בעלי לקויות למידה ובעיות קשב. ועדיין, היא מודה, למרות כל התארים והניסיון המקצועי, "אם אני צריכה לכתוב מכתב רשמי בשפה הערבית, זה חייב לעבור הגהה. ימצאו בטקסט שלי הרבה טעויות דקדוק".

מדוע?

"בגלל הדרך שבה למדנו את השפה. הייתי תלמידה טובה יחסית ויש לי יכולות, ובכל זאת לא קלטתי את השפה הכתובה ברמה של שפת אם".

בעיית הנשירה ממסגרות הלימוד במגזר הערבי הטרידה אותה מגיל צעיר. "זה משהו פנימי אצלי, תמיד רציתי לעזור לאנשים, ולכן בחרתי את התחום של ייעוץ חינוכי. הרגשתי שיש תלמידים מתקשים שלא מקבלים את התמיכה הדרושה. וכשאני אומרת מתקשים, זה גם לימודית, גם כלכלית וגם חברתית. זה מה שדחף אותי לתחום, אבל אז עוד לא הבנתי לעומק את המצוקה בחינוך הערבי. רק במהלך השנים, כשהתחלתי להתחבר יותר למערכת, התוודעתי לצרכים שלה.

"אם עד 10 אחוזים מתלמידי בית הספר מאובחנים כמתאימים לחינוך מיוחד, אני מוכנה לקבל את זה כשיעור סביר. אבל כשאני נכנסת היום לבית ספר, ואומרים לי שבכיתה אחת יש 25 אחוזים שצריכים לעבור לחינוך מיוחד, אני מבינה שהבעיה היא לקות הוראה, ולא לקות למידה"

"עניינו אותי במיוחד התלמידים שסובלים מלקויות למידה. בשלב כלשהו ביקשו ממני לנהל בית ספר שמתמחה בתלמידים כאלה. קראו לזה בית ספר לחינוך מיוחד, אבל כל התלמידים שם סבלו למעשה מלקויות למידה ובעיות קשב. במהלך העבודה שלי ראיתי שהמערכת לא יודעת להתמודד עם תלמידים מתקשים: תלמיד שלא מצליח בקריאה, או סובל מקצת תנועתיות יתר, מיד מעבירים אותו לחינוך המיוחד. זה היה המצב לפני 15 שנה. אני תמיד אומרת – אם עד עשרה אחוזים מתלמידי בית הספר מאובחנים כמתאימים לחינוך מיוחד, אני מוכנה לקבל את זה כשיעור סביר. אבל כשאני נכנסת היום לבית ספר, ואומרים לי שבכיתה אחת יש 25 אחוזים שצריכים לעבור לחינוך מיוחד, אני מבינה שהבעיה היא לקות הוראה, ולא לקות למידה".

רק ספר בשנה

את לקות ההוראה היא ממקדת בלימוד השפה, כלומר הקריאה והכתיבה בערבית. "ערבית היא השפה השלישית מבחינת קושי, אחרי יוונית וסינית. יש בה יותר מ־12 מיליון מילים. זו שפה עשירה מאוד, יכולות להיות בה מאתיים מילים נרדפות. ומה שמקשה עוד יותר על רכישת השפה זו העובדה שיש לנו בעצם שתי שפות. יש שפה מדוברת, זו היומיומית שמשתמשים בה בבית ובשיחות רחוב, ויש שפה רשמית. הן שונות כמעט לחלוטין, רק עשרים אחוז מהמילים משותפות לשתיהן. לכן לילדים קשה כל כך לרכוש את ידיעת הערבית: בבית הם נחשפים לשפה מסוימת, ואילו המורים במסגרות של משרד החינוך מנסים להשתמש מולם בשפה הרשמית. זה אתגר לא פשוט, המעבר הזה דורש מעין סוויץ' במוח. זה כמו שהמורה תעבור פתאום לדבר בעברית או באנגלית.

"כדי שהתלמידים ירכשו את השפה הרשמית, לא מספיק שהמורה תדבר בה: צריך להיחשף גם לאוצר מילים, לסביבה עשירת שפה, לסיפורים. ואצלנו בחברה הערבית קריאת ספר היא לא דבר נפוץ כל כך. הממוצע הוא אולי ספר אחד בשנה, גם אצל המשפחות המשכילות. הילד לא נחשף לשפה הרשמית, לא שומע אותה ביומיום שלו. בבית הספר הוא לומד רק איך לפרק את האותיות, איך לקרוא, איך להבין את הכתוב, אבל השפה שלו נשארת ברמה מוגבלת יחסית".

"מתחילת השנה יש כבר יותר מחמישים נרצחים במגזר, וזה לא קורה סתם. התלמיד שנשר מבית הספר, כשמישהו בא ואומר לו 'קח 2,000 שקל ותירה להוא ברגליים', אין לו מה להפסיד. אם יש לילד מה להפסיד, הוא כבר יוצר לעצמו עתיד אחר. אין ילד בעולם שאוהב להיות במעגלי פשע. הם לא יודעים קרוא וכתוב, לא יודעים לתקשר, ולכן הם פונים לדברים שנגישים להם"

הקושי הזה לא מתמצה רק באוצר מילים מצומצם. "עומק המחשבה בא מעומק השפה. אם אין לך לקסיקון רחב ושפה עשירה, גם רמת המחשבה שלך לא תתפתח. ואם אתה לא שולט בשפה שלך, יהיה לך קשה מאוד לרכוש שפה נוספת, כמו עברית, ואנחנו אכן רואים בעיה רצינית גם בתחום הזה. הכול מתחיל מכך שהילדים שלנו לא שולטים בשפתם שלהם".

וכאן, לדבריה, נמצא אחד הגורמים המרכזיים לנשירה המסיבית של תלמידים ערבים מבתי הספר. "יותר מחמישים אחוזים לא מצליחים לסיים תיכון עם תעודת בגרות, וחלק מהם נושרים הרבה לפני כיתה י"ב. למה זה קורה? כי עוד מהיסודי הם מתמודדים עם קשיי שפה.

"מדינת ישראל מתהדרת במתאם המובהק ביותר בין מצב סוציו־אקונומי להישגים לימודיים. בחברה הערבית יותר מ־60 אחוז נמצאים במצב סוציו־אקונומי נמוך, ובלי משאבים שיעניקו תמיכה, סיכויי ההצלחה של ילד מרקע כזה קרובים לאפס. אנחנו רואים את זה בשטח. תלמידים מגיעים לכיתה ד' והם עדיין אנאלפביתים. ילד בגיל הזה שלא יודע קרוא וכתוב הוא למעשה כבר בנשירה סמויה. יהיה לו קשה מאוד ללמוד בהמשך עברית, מדעים או מתמטיקה. בית הספר אולי יחזיק אותו בכל מיני פעילויות לא פורמליות, אבל הצפי שלו בעתיד הוא לנשור".

עד היום, היא אומרת, העיניים והמשאבים הופנו לטיפול באותם תלמידים שכבר נשרו. "בשנים האחרונות המשרדים מתחילים לתת מענה מניעתי יותר, ויש התערבות מהגיל הרך ומהיסודי כדי לא להגיע למצב הזה. הרבה יותר נכון לעסוק במניעה מאשר בטיפול".

את רואה קשר בין הנשירה ובין מה שמתחולל ברחובות המגזר הערבי?

"כן. יש לנו מקרי אלימות קשים מדי יום, מתחילת השנה יש כבר יותר מחמישים נרצחים במגזר, וזה לא קורה סתם. אותו תלמיד שנשר מבית הספר, כשמישהו בא ואומר לו 'קח 2,000 שקל ותירה להוא ברגליים', אין לו מה להפסיד".

ואת אומרת – תנו לתלמידים האלה שפה, ויהיו פה פחות מקרי אלימות?

"חד־משמעית. אם יש לילד מה להפסיד, הוא כבר יוצר לעצמו עתיד אחר. אין ילד בעולם שאוהב להיות במעגלי פשע. הם מגיעים לשם בגלל הייאוש, המצב הכלכלי הגרוע. הם לא יודעים קרוא וכתוב, לא יודעים לתקשר, ולכן הם פונים לדברים שנגישים להם. אבל אם אנחנו נותנים לילד חוויית הצלחה והזדמנות, הוא כבר יחלום על עתיד אחר. ואם הוא ידע לתקשר, הוא ידע גם להגן על עצמו, על הזכויות שלו. אנחנו רואים את זה קורה בבתי הספר שהשתתפו בפיילוט".

הגישה ההוליסטית שהמיזם מציע כוללת הקמת ספריות כיתתיות, עיצוב מחדש של חללי הכיתות תוך שילוב פינות קריאה מזמינות, והכנסת תפקיד חדש לבית הספר – "מאמנת אוריינות". צוותי ההוראה מצוידים במערכת "מדידע", פלטפורמה דיגיטלית שמאפשרת מעקב רציף אחר התקדמות התלמידים, כדי לוודא שאף אחד לא נשאר מאחור. התוצאות עד כה מרשימות: מבדקי המוכנות לתלמידי כיתה א' בתחילת שנת הלימודים תשפ"ד צפו כי רק כעשרים אחוזים מהם יצליחו לרכוש עד סוף השנה את מיומנויות השפה הנדרשות. לאחר הכנסת התוכנית, שיעור התלמידים שהשיגו את המיומנויות הללו במהלך השנה הגיע לכשבעים אחוז – יותר מפי שלושה מהפוטנציאל המקורי שסומן.

"המודל שלנו מבוסס על מחקר שנעשה בארצות הברית", מספרת עוואד־עספור. "בדקו שם חמישים בתי ספר שהצליחו מאוד על אף שהם נמצאים בשכונות קשות ביותר. כאן בארץ לקחו את האלמנטים המרכזיים שגרמו לאותם בתי ספר להצליח, ועשו להם אדפטציה. המטרה הראשונית הייתה לסייע לילדים מהעדה האתיופית, מתוך הבנה שהשפה העברית לא נוכחת אצלם בבית, ושהם מתמודדים לבדם עם שפה חדשה. מכיוון שהתוכנית רשמה הצלחה גדולה, היא התרחבה לאוכלוסיות נוספות מעבר לאוכלוסיית היעד המקורית, והיא ממשיכה להתפתח ולהשתדרג. למדנו את המודל והתאמנו אותו לצרכים של החברה הערבית – גם לבעיית הדיגלוסיה וגם לתרבות. אנחנו כל הזמן מנסים לשמוע, להבין מהמורות ולבדוק מה כן עובד ומה לא".

הפניית התקציבים למיזם לא הייתה מובנת מאליה. "אני לא אכנס לתחום הפוליטי, אני אדבר עובדות", אומרת עוואד־עספור. "יש פער בין התקציב לילד ערבי ובין התקציב המיועד לילד יהודי. זה נתון. אבל יש תוכנית חומש לחברה הערבית, שבמסגרתה מעבירים סכום כסף – לא אגיד אם הוא מספיק או לא, זה לא העניין שלי – והממשלה מחליטה באילו נושאים כדאי להשקיע כדי לקדם את החברה הערבית, על פי מחקרים בשטח. החלטת ממשלה שהתקבלה לפני שנתיים כללה סעיף ברור מאוד של פיתוח תחום האוריינות השפתית. הממשלה הבינה שאם לא נשקיע בתחום הזה, הפער בין המגזרים רק יגדל".

רגשות ללא מילים

תוכנית תמקין מסייעת לבתי הספר בכמה דרכים שונות. "הרעיון הראשון והחדשני ביותר הוא שמשנים קצת את תפיסת ההתפתחות המקצועית של המורים. לפעמים את רואה מולך איכות מורים ירודה, והמחשבה היא שאין מה לעשות, אי אפשר לשנות את זה. גם אם תיקחי מורה ותשימי אותה בהשתלמות, היא תחזור לכיתה שלה ותעשה אותם דברים. זה לא ממש אפקטיבי. לכן הכנסנו תקן חדש של 'מאמנת אוריינות', שמקבלת הכשרה אינטנסיבית מאיתנו ומעבירה את זה ביומיום בתוך בית הספר. תפקידה, בין השאר, ללמד את המורים: היא נכנסת איתם לכיתה, עושה איתם מודלינג ומלמדת אותם דרכי הוראה חדשניות, תומכות־שפה. החלטנו על מנגנון שבו אנחנו לוקחים לתפקיד הזה דמות מתוך בית הספר, ולא מביאים מישהו מבחוץ. כך אנחנו משפרים את ההון האנושי של מוסד החינוך, וגם כשאנחנו יוצאים, הוא נשאר".

"בתוכנית 'מלך הקריאה' אנחנו מעודדים את ההורים לשבת ליד הילד, להקשיב לו, לקרוא איתו יחד. ההורים מספרים שהבחירה של הילדים בסיפורים היא רגשית במקרים רבים. הייתה תלמידה שנולדה לה אחות, והיא בחרה ספר שמדבר על זה בדיוק. אמא שלה סיפרה אחר כך שהספר עזר לה להבין מה הבת שלה חווה, היא יכלה להכיל אותה יותר"

שינוי נוסף שהתוכנית מביאה לבתי הספר מתמקד בסביבה הכיתתית. "כל כיתה שמשתתפת בתוכנית מקבלת ספרייה שכוללת 400־500 ספרי ילדים, מחולקים לפי רמות קושי. עבור הילד שעוד לא מצליח לקרוא, יש ספרים שבכל דף שלהם מופיעה רק מילה אחת. לילדים שמתקדמים בקריאה אנחנו מציעים סיפורים ברמה גבוהה יותר. כך או כך, הילד נחשף לסיפור ולקריאה כל יום".

ילדים שמחזיקים סלולרי מגיל צעיר, ולא ראו ספר בבית, יכולים בכלל להתחבר לרעיון של קריאת ספרים?

"בהחלט. ילדים בג'סר א־זרקא, שזה אזור קשה במיוחד, התלהבו מאוד. הם קוראים, הם לוקחים את הספרים הביתה. המנהלת בעצמה אמרה לנו: 'עזבתי מזמן את הספרים, אבל המיזם הזה חייב אותי לחזור לקרוא'.

"התוכנית שלנו מחוללת שינוי חברתי. היא לא רק מלמדת קריאה, אלא גם משפרת את השיח בין ההורים לילדים. יש לנו מתודה שאנחנו מכנים 'מלך הקריאה': כל ילד בתורו מכין מראש סיפור יחד עם המחנכת ועם ההורים שלו, ומעביר עליו שיעור. הוא קורא את הסיפור, שואל שאלות, מקבל פידבק. השיח בין ההורים לילדים הפך להיות שיח על סיפורים".

גם הקשר בין ההורים לבית הספר השתנה, היא מתארת. "יש משפחות שבעבר היו מתקשרות למורים ומאיימות עליהם, ופתאום נוצר שיח אחר לגמרי. הם מתקשרים ושואלים: מתי הילד שלי יהיה מלך הקריאה? על איזה סיפור כדאי לנו להמליץ לו? זה מרגש במיוחד, משום שזו תקשורת מסוג חדש במקומות האלה.

"אנחנו רואים את השינוי גם בהפסקות. בעבר התלמידים היו מתווכחים בחצר, והייתה אלימות. היום אם תסתובבי ביניהם תשמעי דיבורים כמו 'על איזה ספר היית ממליץ לי', 'מה חשבת על הסיפור'. נכנסה תרבות אחרת".

וזה גורם גם להורים להתחיל להתעניין בקריאה?

"אני מאמינה שכן. קודם כול, כי הם קוראים עם הילד שלהם. אנחנו מאמינים בלשתף את ההורים במה שקורה בבית ספר. אנחנו לא מצפים מהם ללמד את הילד, אלא להיות מחוברים ושותפים למה שמתרחש בחיים שלו. לכן ב'מלך הקריאה', למשל, אנחנו מעודדים את ההורים לשבת ליד הילד, להקשיב לו, לקרוא איתו יחד. ואז אנחנו שומעים מההורים שזה מעניין אותם. הם גם מספרים שהבחירה של הילדים בסיפורים היא רגשית במקרים רבים. הייתה תלמידה שנולדה לה אחות, והיא בחרה ספר שמדבר על זה בדיוק. אמא שלה סיפרה אחר כך שהספר עזר לה להבין מה הבת שלה חווה, היא יכלה להכיל אותה יותר. יש בקריאה ממד תרפויטי. אם תלמיד חש בדידות, פחד או דאגה, אנחנו יכולים לראות שהוא בוחר ספרים שקשורים לרגשות האלה, ואז אנחנו עובדים על זה".

ההתפתחות השפתית הנלווית לקריאה, אומרת עוואד־עספור, משפיעה גם על יכולתם של התלמידים לבטא את מה שעובר עליהם. "בחברה הערבית קשה להביע רגשות. זה נובע מחוסר באוצר מילים, וגם מהתרבות. אנחנו מנצלים את התוכנית כדי ללמד כבר מכיתה א' איך מנהלים דיאלוג, איך מקשיבים. זה לא מובן מאליו שילד ידע להקשיב לאחר. צריך ללמד אותו, שלב אחר שלב, איך עושים את זה. למשל, כשאני מסתכלת לאחר בעיניים, אני מקשיבה לו, אני מרגישה מה הוא חווה.

"אנחנו מיישמים את המתודה הזאת כל יום. הסיפורים מאפשרים לנו לעבוד על ביטוי הרגשות: כשאתה מרגיש כעס, מה אתה עושה? למי אתה פונה? איך אתה מתנהג? אתה מרביץ, משתף, מתבודד? ככה אנחנו מעלים אצלם את המודעות לדרך ההתנהגות שלהם".

"את יודעת כמה התנגדות מגיעה מהשטח? כמה אנחנו צריכים לעבוד כדי שהמורה תצליח לנהל כיתה בקבוצות, ולא בשיעור פרונטלי? בכיתה של 34 תלמידים קשה לארגן קבוצות, זה מלחיץ את המורות, אבל אנחנו מצליחים לשנות את התפיסה אצלן, אף שהן כבר שלושים שנה במערכת. מהר מאוד הן רואות את האפקטיביות"

כל אחד מנהיג

בבתי הספר המשתתפים במיזם, מספרת עוואד־עספור, צמחה תרבות סדר וארגון שנראית כלקוחה מעולם אחר. "אם תיכנסי לשם, תראי תיקים מסודרים מחוץ לכיתה, תראי עבודה בקבוצות, תראי מפגשי מליאה בתוך הכיתות. בחודש הראשון אנחנו רק מלמדים את הילד על סדר, אחריות וניהול זמן. במהלך השנה נותנים לכל ילד להיות מנהיג קבוצה, הוא זה שמחליט עבורה ומוביל אותה, וכך יש נוכחות לכל ילד. מורים מדווחים לנו שמאז הטמעת התוכנית, הזמן שהולך לאיבוד על ענייני משמעת הוא אפס, כי הכול מנוהל ומתוכנן, ברור ועקבי. אין טלפונים בכיתות ויש אפילו מפת ישיבה שממנה כל ילד מבין איפה הוא יושב".

החלק הקשה ביותר טמון דווקא בעבודה עם המורים. "את יודעת כמה התנגדות מגיעה מהשטח? כמה אנחנו צריכים לעבוד כדי שהמורה תצליח לנהל כיתה בקבוצות, ולא בשיעור פרונטלי? בכיתה של 34 תלמידים קשה לארגן קבוצות, זה מלחיץ את המורות. זה הדבר שאנחנו פוגשים שוב ושוב, אבל אנחנו מצליחים לשנות את התפיסה אצלן, אף שהן כבר שלושים שנה במערכת. מהר מאוד הן רואות את האפקטיביות. ילדים שבעבר רצו להפנות אותם לחינוך מיוחד, מצליחים פתאום להשמיע את הקול שלהם בכיתות".

ומה לגבי העברית? עד כמה היא חשובה להצלחה העתידית של התלמידים?

"העברית היא חסם רציני. הבת שלי למשל סיימה תיכון בהצטיינות והיא מדברת אנגלית שוטפת, אבל בחרה ללמוד בצרפת כדי להימנע מהתמודדות עם העברית. כאמור, אם אין לך שפת אם חזקה, יהיה לך קשה מאוד לרכוש שפה נוספת. ילד ערבי צריך להתמודד עם השפה הערבית המדוברת, הערבית הרשמית, עברית ואנגלית – וזו מעמסה עצומה".

היא מאמינה שגם לימודי העברית בישראל צריכים לעבור שינוי של ממש. "מדינת ישראל נמצאת בפיגור של שלושים שנה במה שקשור ללימוד השפה. שיטות הוראה מודרניות, כמו CEFR למשל (תקן אירופי ללמידת שפות – רמ"ב), מדגישות את חשיבות הקשר והמוטיבציה. אחת הבעיות אצלנו היא שאנחנו מלמדים עברית בלי הקשר. הבן שלי למשל צריך לזכור עשרים מילים למבחן. הוא זוכר אותן ליום המבחן, ולמחרת הוא כבר לא משתמש בהן. השפה לא מחוברת לעשייה ולמוטיבציה היומיומית של התלמיד".

מערכת החינוך במגזר היהודי סובלת גם היא מליקויים רבים. המודל יכול להתאים גם לה?

"המרכז לחדשנות פועל גם בשלושים בתי ספר בחברה היהודית, ויש בתי ספר מעורבים, עם אתגרים מיוחדים משלהם. יש לנו בית ספר ברמלה ש־60 אחוז מהתלמידים שלו הם מהחברה הערבית. היינו צריכים להתמודד עם השאלה איך התלמידים האלה, ששפת האם שלהם היא ערבית, יצליחו ללמוד את העברית כדי להשתלב בתוך בית הספר. ויש עולים חדשים, ותלמידים ממוצא רוסי, וילדים של עובדים זרים. גם שם יש מורכבות לא פשוטה".

ובכל זאת, היא אומרת לסיום, "אני אופטימית. אני מאמינה שילד שנחשף ללמידה בצורה הזאת יהיה באמת ברמה אחרת, יהיה לו קל יותר ללמוד את השפה, והוא ישתלב בצורה טובה יותר בחברה. לא מזמן ביקרתי באחד מבתי הספר, והמנהלת אמרה לי: אני רואה את החלום שלנו מתגשם. בעבר כשאמרו ש'כל ילד יכול', זו הייתה סיסמה מבחינתי. היום אני רואה את זה קורה בשטח".

על-ידי בת-חן אפשטיין אליאס, ישראל היום, 26/6/2024

נטע-לי גלילי, ילדה רגישה וחכמה עם שיער ארוך שאסוף לאחור, יושבת זקופה בכיסאה. היא שקטה ובוחרת את מילותיה בקפידה. השנה האחרונה היתה מטלטלת מאוד עבורה. כמי שגדלה בקיבוץ כפר עזה ורק לפני שנתיים עברה לבני עי"ש, "כדי להתרחק מהטילים", המתקפה ב-7 באוקטובר היתה משמעותית מאוד עבורה.

לכן, כשהתבקשה לכתוב סיפור על כל נושא בעולם במסגרת תחרות סיפורי ילדים, בחרה לכתוב על החוויה האישית הקשה שלה מהיום שבו אמה ניצלה מהמסיבה ברעים, אבל כמה מחברותיה הטובות וממכריה מכפר עזה נחטפו בידי חמאס.

"הרגשתי שזה הסיפור הכי מתאים לשנה הזו", היא מזדקפת בכיסאה. "תהליך הכתיבה היה משחרר וקשה בו בזמן, אבל עדיין היה לי חשוב לכתוב על הסיפור שלי מאותו היום. אני מאוד אוהבת לצייר, וזה עוזר לי להתרכז, אבל כשהחלטתי לכתוב הבנתי שהכתיבה מאוד משחררת ונותנת לי את הכוח להתמודד עם המציאות".

הסיפור של נטע-לי, "פעמיים נס", זכה במקום השלישי לכיתות ה'. מה שימח אותך לאחרונה? אני שואלת אותה בזהירות, והילדה הנבונה שמולי עונה: "כשגיליתי שהצבא שלנו חזק ומצליח להילחם בחמאס ולשחרר חטופים, הייתי מאוד שמחה. אני שמחה שעברנו לבני עי"ש. עדיין יש פה 'בומים' וזה מפחיד אותי, אבל אני יודעת שכאן רגוע יותר. לפעמים אני כותבת ביומן את הדברים הטובים שקורים לי כדי להיזכר בהם. בכלל אני ממליצה לכולם לכתוב. לא משנה מה, פשוט לכתוב בכל מצב".

נטע-לי היא אחת מ־40 תלמידי בתי ספר יסודיים המשתתפים בתוכנית של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך, שזכו בתחרות. המרכז מפעיל תוכנית לחינוך ולהשכלה איכותיים באמצעות פיתוח כישורי שפה, יכולות כתיבה וקריאה ושיח בבתי ספר. במשך שנה שלמה התלמידים לומדים לתאר אירועים, לפתח דמויות, לבנות דיאלוגים וכדומה, עד לתהליך הסופי של כתיבת סיפור.

לא דרקונים ועולמות קסומים

לכבוד שבוע הספר, בחרנו לספר את סיפורם של ארבעה מהזוכים, המשתפים בחוויות המלחמה דרך העיניים של הילדים. מתוך 5,000 סיפורים של תלמידי כיתות ג' עד ו' מבתי הספר המשתתפים בתוכנית שהוגשו השנה לתחרות, זכו 40 סיפורים וסופרים צעירים, שכתיבתם ריגשה במיוחד. הם יכלו לכתוב על כל נושא שבעולם – על דרקונים ועולמות קסומים, על החברים, על בית הספר, אבל רוב הסיפורים שהוגשו השנה – איך לא – נגעו במלחמה.

כך, למשל, עידו רוט מביה"ס "גמלא" בקצרין, שזכה במקום השלישי לכיתות ה', בחר לכתוב על בן דודו עומרי רוט שנהרג בקרבות. עידו הוא ילד נמרץ שמשחק כדורסל ופינג פונג, אבל מה שמרגיע אותו באמת זה מדיטציה שהוא עושה לעצמו לפני האימונים. על צווארו תלויה שרשרת עם תליון, שעליו הקדשה לעומרי. "אני ועומרי בילינו הרבה יחד, משחקים כדורגל, מדברים. היינו מאוד קשורים ונפגשנו לא מעט בשבתות. הוא היה בן דוד שלי, אבל הרגיש כמו אח. ברגע שהוא נהרג, הכל השתנה לי, וזו הסיבה שבחרתי לכתוב עליו. בהתחלה לא רציתי כל כך לשתף, כי זה היה נושא מאוד רגיש, אבל הבנתי שעומרי הוא גיבור שנלחם על מדינת ישראל, אז בזכות הסיפור כולם יודעים שהוא גיבור".

פרויקט כתיבת הסיפור, נזכר עידו, החל שבועות ספורים לאחר שעומרי נהרג, "והיה לי ברור שאני רוצה לכתוב עליו. רציתי לשחרר את ההרגשה הקשה שהיתה לי לאורך כל התקופה הזו, וכשכתבתי הרגשתי ממש קרוב אליו".

אמו של עומרי, שירלי רוט, היא סגנית מנהלת בית הספר שבו לומד עידו. כשעידו החליט לכתוב על עומרי, הוא ישב איתה בבית הספר. "פתאום גיליתי עליו כל מיני דברים שלא ידעתי לפני שהוא נהרג. לא ידעתי שהיתה לו פציעה ברגל חודש אחרי שהתחילה המלחמה, ושהוא חזר להילחם. כל מיני דברים שהראו לי כמה הוא גיבור.

"בהתחלה כתבתי את הסיפור כמו דיווח. רק שבן דוד שלי נהרג. ואז, בליווי המאמנת מהתוכנית, הוספתי תיאורים ורגשות, שהוסיפו המון לסיפור. גיליתי רגשות שבכלל לא ידעתי שהם קיימים, כמו האומץ לשתף או היכולת לבטא את הגעגוע, והצלחתי להוציא אותם בזכות הכתיבה. בכתיבה גם אפשר להנציח את האנשים החשובים לנו".

עידו לא באמת מחכה לקיץ. "בקצרין כבר התרגלנו לאזעקות, לריצה למקלט, לשכנים", הוא אומר. "ואם תתחיל מלחמה, כנראה אעבור יותר למרכז".

"השנה האחרונה היתה מטלטלת במיוחד לכל אזרחי המדינה, וגם לתלמידינו", אומר דן פוטרמן, המנכ"ל והמייסד של המרכז. "בתחרות הכתיבה אנחנו מעודדים את הילדים לשתף מעולמם הפנימי, ולא הופתענו שרבים מהסיפורים שהוגשו השנה לתחרות עסקו ב־7 באוקטובר ובמלחמה שאחריו. השנה התרגשנו במיוחד לראות איך הילדים מבקשים לבטא את הפחדים, את הכאבים ואת התקוות שלהם, ולומדים לכתוב ברמה הגבוהה ביותר".

אגם אלטיט מביה"ס "גמלא" בקצרין זכתה במקום הראשון לכיתות ד'. הסיפור שלה, שהביא את מנחי התחרות לדמעות, עסק בגעגועים לאביה שיצא לשירות ב־7 באוקטובר, וחזר לעיתים רחוקות.

בזמנה החופשי היא אוהבת לרקוד ולשיר, וגם לכתוב ביומן אירועים משמחים. הפעם האחרונה שבה כתבה ביומן, למשל, היתה לאחר שזכתה במקום הראשון בתחרות. אבל בתחילת המלחמה היא חוותה לא מעט קשיים. "זה היה מלחיץ, כי זו פעם ראשונה שאת עוברת מלחמה", היא מדברת בשקט. "הוא היה יוצא מהבית וחוזר אחרי זמן ארוך, שתמיד נראה לי כמו נצח. בהתחלה לא ידעתי על מה לכתוב, אבל אז הוא לקח את המדים, והבנתי שאני רוצה לכתוב עליו. וזה היה ממש קשה בהתחלה. לא ידעתי איך אני מצליחה לדבר על הקושי הזה עם אנשים, אז בטח שלא לכתוב את זה על דף. אבל בסוף הצלחתי לכתוב את מה שאני מרגישה, וזה אפילו שחרר אותי ועזר לי לפתוח את מה שיש לי עמוק בפנים".

אבא קרא והתרגש מאוד

אבא שלה, היא תספר מאוחר יותר, התרגש מאוד לקרוא את מה שכתבה. גם בני המשפחה עודדו אותה והתרגשו. "לא דמיינתי שאזכה במקום הראשון, הייתי מופתעת ומאוד התרגשתי. אבל אני חושבת שזה מסר חשוב לכל הילדים – שאם ההורים לא נמצאים הרבה בבית, צריך לדעת איך להחזיק מעמד ולהתמודד גם עם הקושי. ואם קשה לדבר על הקושי, אפשר לכתוב אותו. הכתיבה עוזרת לנו להתמודד יותר טוב עם הקשיים שאנחנו עוברים ביום־יום. בהתחלה בכלל לא אהבתי לקרוא ולכתוב, אבל בכיתה ד' נתקלתי בספר 'טום גייטס', ומאז אני ממש אוהבת לקרוא ולכתוב".

אושר מנגסטה, תלמיד כיתה ה' בביה"ס "ארלוזורוב" באשקלון, חזר ללמוד רק בינואר האחרון. העיר שבה הוא גר ספגה לא מעט טילים ואזעקות, ואושר ממש הרגיש כל שלב במלחמה. בזמנו הפרטי הוא אוהב לשחק כדורגל עם חברים, אבל את הסיפור שלו, ששמו "צפייה מסוכנת", בחר לכתוב על החשיפה המסוכנת של הילדים הצעירים לסרטוני הזוועות שהציפו את הרשת.

הסיפור של אושר זכה במקום השני לכיתות ה'. "למרות שהיה מאוד כואב לכתוב על המלחמה, 7 באוקטובר הוא נושא חשוב שצריך לדבר עליו", הוא יאמר בשקט. "אני רוצה שאנשים בעתיד יקראו את הסיפור הזה וילמדו כמה 7 באוקטובר היה קשה וזוועתי גם מנקודת המבט של ילד, וזה אירוע מאוד מפחיד בשביל ילד. חשוב לי גם שיידעו שאסור להם להיכנס לאתרים שלא מתאימים לגיל שלהם, כי ראיתי בעיניים שלי כמה זה רע בשביל ילד. התובנה העיקרית שקיבלתי במלחמה הזו היא שצריכים לעזור אחד לשני, ובעיקר להעריך את העבודה של הרופאים. החלום שלי הוא להיות רופא ולעזור לכולם".

סיפורי הילדים המלאים:

המכתב, אגם אלטיט, בי"ס גמלא – קצרין מקום ראשון כיתה ד'

תחרות הסיפורים השנתית כבר בפתח, ישבתי בפינת האוכל שבביתי וחשבתי על רעיונות לסיפור. אמא במטבח אופה חלות לשבת, ראיתי אותה אורזת כמה מאפים מיוחדים באריזה מהודרת.

אבא יצא מחדרו עם התיק הגדול בדרכו למטבח עצר ליד הספרייה הגדולה והוציא מהארון כמה מסמכים שנראו חשובים לתוך הכיס. המשכתי לנסות לכתוב את הסיפור שלי, אבל אז ראיתי שאבא הוציא גם את המדים מהארון. אבא שוב סוגר שבת. עכשיו הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו, זה על אבא.

גשם בחוץ, או יותר נכון מבול. "אבא אתה שוב נוסע?", שאלתי בחשש. "כן חמודה, מבטיח שהזמן יעבור במהרה", ענה אבא ובינתיים המשיך לסדר את התיק הגדול. הסתכלתי על אבא, נראה שגם הוא עצוב, השקט מסגיר את רגשותיו.

עכשיו אבא לקח את חולצת המדים וסידר את הדרגות שלו ואחר כך יסדר את הסיכות. הן נראות חשובות למרות שאין לי מושג מה משמעות כל סיכה. אבא הסביר לי כבר כמה פעמים אבל אני לא זוכרת, בטח לא עכשיו שאני צריכה להיפרד ממנו, גם אם לזמן קצר. "שבת זה זמן משפחה" אבא תמיד אומר, אז למה הוא נוסע? שאלתי את עצמי בניסיון נואש אחרון לנסות למצוא נושא לסיפור.

אבא לקח עוגייה משקית העוגיות וחיבק את אמא. כתבתי על הדף "שבת שלום אבא אני כבר מתגעגעת" וקיפלתי את הדף מהר לפני שמישהו יבחין בכך.

הטלפון צלצל. אבא הסתכל על השעון והתחיל להזדרז, "אני מגיע בעוד שעה וחצי", אמר אבא והוסיף עוד כמה מילים שלא הצלחתי להבין. לפעמים אבא מדבר במושגים שגם אמא לא מבינה. אבא סיפר לאמא את תוכן השיחה וכעת פניה העצובות התחלפו במודאגות.

אבא חיבק אותי, רציתי להגיד לו עוד כמה מילים אבל הצלחתי לחייך רק חצי חיוך נבוך. קיבלתי גם נשיקה על המצח.

אבא ליטף את וופל, הכלב שקשקש בזנבו כאילו לא מבין שאבא נוסע לכמה ימים. אמא סיימה להכין את תיק האוכל, חיבוק אחרון והדלת נסגרה. אז החלטתי, במקום סיפור אכתוב מכתב, מכתב מבת לאבא. כי ככה זה שהגעגוע מגיע כל שבוע.

הגיע יום ראשון, בית ספר, כולם בהפסקה משחקים, זורקים כדורים, שרים שירים, אבל אצלי בלב זה רק אני ואבא. הוצאתי את הדף המקופל מהכיס, נו אתם זוכרים? שקיפלתי בשישי בבוקר כשאבא נסע, התחלתי לכתוב, מתאפקת לא לבכות, רק ככה הזמן יעבור.

אבא

עברו כבר יומיים ואני מתגעגעת,

לאבא שעוזר בשיעורים, לוקח לטיולים,

לאבא שתמיד מבין אותי.

בשבוע שעבר שבכיתי אבא הראשון שחיבק אותי.

קר לך? אכלת מהעוגיות?

לא הספקתי לתת לך את הפתק אז החלפתי אותו במכתב.

שמעתי מאמא שהשגת מפזר חום וישנת על מזרון,

את המיטה נתת לחבר.

אוהבת אותך אבא, אתה עדין חסר.

אגם.

צלצול. ילדים רצים לכיתה, צוחקים, שמחים, הם לא באמת מבינים מה עובר עלינו על הילדים המתגעגעים. כי כשאבא לא כאן, כל רעם נשמע מפחיד יותר, כל ברק מאיר באור חזק יותר.

המורה אומרת עכשיו כמה מילים שלא הבנתי, שיעור גרוע.

כי מדקה לדקה הוא רק גובר, נו אתם יודעים- הגעגוע.

מעניין אם עוד מישהו כאן בכיתה מרגיש כמוני?.

הסיפור הזה שלי הוא קצת שונה, אתם מבינים?

רציתי לכתוב סיפור על נסיכות ויצא לי סיפור על החיים.

המורה פתאום עצרה ושאלה אותי: "אגם מה שם בסיפור שלך כתוב?" ואני חייכתי קצת והרגשתי מבוכה כי הסיפור שלי שונה מכל סיפור אגדה. עניתי לה "סליחה המורה לא שמעתי את השאלה" וחייכתי, אבא אומר שחיוך פותר כל בעיה.

עכשיו שקט בכיתה, כמו השקט שלפני הסערה שקט שיגמר רק כשאבא יחזור בחזרה. הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי, וקרה לי בשבת שעברה.

מוקדש לאבא שלי שבינתיים הספיק לחזור בחזרה עד לפעם הבאה.

הוא גם קרא את הסיפור שלי ואפילו הזיל דמעה.

מוקדש לאבא שלי רס"ב עידן אלטיט שאני הכי אוהבת לנצח ולתמיד!.

"צפייה מסוכנת", אושר מנגסטה, ארלוזורוב אשקלון, – מקום 2 כיתה ה'

בוקר שמחת תורה, חופש, תכננתי לקום מאוחר כמו שאני תמיד אוהב לעשות ביום חופש אך, בשש וחצי בבוקר קמתי בבהלה לקולות אזעקה שלא פסקו. אני והוריי מסתכלים אחד על השני, הוריי נראו די רגועים והיו בטוחים שזו אזעקת שווא, האמת, שאימי מטבעה אדם רגוע בדרך כלל, שמה יירוס, המורה שלי תמיד אומרת לי שזכיתי באמא מהאגדות, והיא באמת צודקת.

אמא, תמיד אכפתית, רגישה, אני נהנה להיות בחברתה. היא מצחיקה אותי ותמיד דואגת לכולנו בבית, היא מבשלת אוכל הכי טעים בעולם ואני אוהב אותה מאוד. שנשמעו האזעקות אחותי הקטנה, בת 4 נבהלה והתחילה לבכות, אימי ניגשה אליה וכולנו ביחד ניסינו להרגיע אותה.

לאחר שהאזעקות נשמעו שוב ושוב אבי הדליק את הטלוויזיה, למרות שהיתה שעה מוקדמת שידרו חדשות, הכותרת הייתה "מתקפת פתע של חמאס". כל היום היינו מול החדשות, אני זוכר שהיה שקט בין כולם, הפרצוף של אימי היה עצוב, ככל שעבר היום הבנו את גודל האסון, מספר לא ייאמן של הרוגים, חטופים, אסון גדול. הימים עברו, עברו לאט, המחשבות היו מערערות, כל הזמן פחדתי ששוב תהיה מתקפת פתע כזו על ישראל. כעבור שלושה ימים מתחילת המלחמה עזבנו את ביתנו ועברנו לסבתא כי יש לה ממ"ד.

סבתא הגיעה בעליית "מבצע משה" מאתיופיה, היא איננה מדברת עברית בכלל ולי קשה לתקשר איתה כי אני לא מבין את השפה, היא מנסה קצת לדבר מעט מילים בעברית אבל לא תמיד אני מצליח להבין אותה אבל עדיין היא תמיד יודעת להעניק לי הרבה אהבה וזה מה שחשוב. הבית של סבתא הוא בית מרווח ויש בו מקום לכל משפחתי. אני ישנתי בחדר המוגן יחד עם אחיי.

אחי הגדול סלמון בקיץ יחגוג בר מצווה, יש בינינו קשר טוב, בזמן המבצע נראה שהוא לא פחד מכלום עד שמצבו השתנה. סלמון מאוד אוהב להיות בפלאפון, הוא צופה בטיקטוק ובאתרים נוספים. ערב אחד אחי סלמון היה בחדר בזמן שכולנו ישבנו ביחד בסלון וצפינו בטלוויזיה, פניתי לכיוון החדר לקרוא לו שיישב איתנו, נכנסתי בשקט לחדר וכשראה אותי מיד נבהל וכיבה את הטלפון, שאלתי אותו: "מה אתה עושה כאן? למה אתה לא בא לשבת איתנו בסלון?", סלמון קם ויצא מהחדר ואני חשדתי, נזכרתי בתגובה שהייתה לו כשנכנסתי לחדר, החלטתי שבזמן שסלמון ישאיר את הפלאפון לבד אני אציץ לו ואראה במה הוא צופה וכך היה.

חיכיתי בסבלנו שיגיע ערב והוא יכנס למקלחת, בשעה 21:00 שמעתי את אמא קוראת לו: "סלמון, אתה היחיד שלא התקלח, תיכנס לפני שיתחילו שוב אזעקות". שמעתי את אמא וחיכיתי לזמן הפעולה. סלמון נעלם בחדר האמבטיה ואני מיהרתי לחדר, נכנסתי ומיד לקחתי את הפלאפון, פתחתי אותו ונכנסתי לאפליקציות האחרונות שהוא היה בהם, ראיתי "טלגרם" ונזכרתי שבחדשות דיברו על כך שילדים נכנסים לאפליקציה הזו וצופים בתמונות קשות מזמן המלחמה, נכנסתי בחשש וראיתי סרטונים מאוד קשים לצפייה, ראיתי מראה קשה שבו מחבלים רוקדים על גופות של ישראלים, נבהלתי! מיד סגרתי את הפלאפון והלכתי לאמא. לא אמרתי כלום רק הושטתי לה את הפלאפון של סלמון והראתי לה במה הוא צופה. אמא כעסה מאוד, מעולם לא ראיתי אותה כל כך כעוסה, היא בדרך כלל רגועה ולא מתעצבנת עלינו. היא חיכתה בחדר בסבלנות לסלמון וכשהוא נכנס לחדר אמרה לו: "ראיתי בפלאפון במה אתה צופה. אני מאוד כועסת, אתה יודע שאני לא מסכימה לצפות בסרטונים כל כך קשים זה עלול לעשות לך טראומה וחרדות, אני מבקשת ממך מיד למחוק את האפליקציה ולא להוריד אותה שוב!"

סלמון בתגובה לאמא אמר: "אמא, זה לא מפחיד אותי, אני לא מבין על מה את מדברת, איזה טראומות יכולות להיות לי?" סלמון התווכח איתה אך זה לא עזר לו, כשאמא מחליטה משהו אי אפשר להתווכח איתה ועם השנים אני מבין שאמא תמיד צודקת וגם הפעם היא צדקה. ככל שהימים עברו נראה כי סלמון השתנה, הוא החל להסתגר בחדר, התבודד ולא דיבר על מה שעובר עליו.

אמא לא עזבה אותו, היא ניסתה כל הזמן לדבר איתו ולא התייאשה עד שהודה בפניה: "קשה לי, אני צריך עזרה, אני כל הזמן נזכר בסרטונים הזוועתיים שצפיתי בהם והם לא נותנים לי מנוח". אמא חיבקה אותו חזק, עודדה אותו עם הרבה שיחות נפש, אמרתי לכם שאמא שלי רגישה והיא באמת כזאת, היא כל כך עזרה לאחי וככל שהימים עברו הוא התחיל לחזור לעצמו. למדתי מהמקרה של אחי שלא כדאי לצפות בסרטונים ברשת שלא יועדים לילדים וחשוב להקשיב לעצות המבוגרים ובעיקר לעצות של אמא כי אני אומר לכם: "אין כמו אמא בעולם".

סיפורו של גיבור, עידו רוט, בי"ס גמלא – קצרין, מקום שלישי כיתה ה'

שמי עידו ואני גר בקצרין, אי שם ברמת הגולן. "אתם מכירים?!"

אני רוצה לספר לכם על הקשר שלי ושל בן דודי, עומרי.

עומרי ואני היינו בקשר כל כך טוב. עד שלפעמים חרג מקשר משפחתי, היינו חברים טובים שחלקנו משחקים רבים במגרשי הכדור-רגל.

עומרי היה גדול ממני בהרבה שנים, אני בכיתה ה' ועומרי אחרי צבא.

אני זוכר את השיחות שלנו, את הסיפורים המצחיקים שכל כך הצחיקו אותי, את החיוך המתוח על פניו. גם כשאני נזכר בסיפורים אני מעלה חיוך על פניי ומדמיין אותו צוחק.

הכל התחיל להשתנות בשבעה באוקטובר. עומרי קיבל טלפון, ובצד השני מפקד היחידה שלו אמר: "עומרי פרצה מלחמה, תגיע במהירות לנקודת האיסוף המתבקשת להגעה!".

כאשר הוא קיבל את ההודעה הוא כל כך רצה להתייצב בזמן, אך היתה בעיה! אתם בטח שואלים מה הבעיה.

עומרי ישן במרכז הארץ עם בת זוגתו והיה רחוק מבית הוריו שגרים בקצרין. כדי להתגייס היה חייב לקחת את המדים שלו מביתו. "אתם יודעים כמה זה רחוק ממרכז הארץ לקצרין? הרבה זמן!"

הוא כל כך רצה להגיע לנקודת האיסוף בזמן ולא ידע מה לעשות. האם לנסוע לקצרין ולהביא את המדים שלו או להגיע במהירות לגדוד?

עומרי נסע מיד לנקודת האיסוף ואביו הביא לו את המדים והציוד, ואימו שלחה לו קופסת עוגיות שהייתה לה במזווה לנחמה.

עומרי כתב בקבוצה המשפחתית: "משפחה יקרה זוהי תחילתה של מלחמה"…!

שאלתי את אימי: "היכן עומרי?" ואמא ענתה לי: "עומרי וצוות הטנק שלו התבקשו להגיע לשתף פעולה בלחימה בצפון רצועת עזה, עם גדוד 13 של חטיבת גולני."

ועוד הוסיפה אמא, "הוא גיבור ולא מפחד, הוא נחוש לנצח בלחימה."

חודש אחרי גיוסו למילואים הוא נפצע בכף רגלו, אבל למזלו זו הייתה פציעה יחסית קלה. "אתם יודעים? אני אפילו לא ידעתי על כך!"

גם אחרי פציעתו החליט להמשיך בשירות המילואים שלו.

היו לי כל כך הרבה שאלות שלא ידעתי על עומרי. מה הוא עשה בשירותו הצבאי? האם היה שיריונר, צנחן או אולי אפילו גולנצ'יק?

ככל שחלפו הימים, הגיעו ידיעות על המלחמה, שהטילו צל על חיינו השלווים. הרגשתי תחושת אי נוחות שגדלה בתוכי, תחושה שלא יכולתי להתנער ממנה. בניסיון להתמודד עם רגשותיי, פניתי לכתיבה, ופתחתי יומן כדי לתעד את המחשבות והרגשות שלי בזמנים סוערים אלו ולשאול את עומרי שאלות.

מה מצבו? האם הוא מפוחד בגלל המלחמה? לא ידעתי כלום על מה שקורה איתו וכל- כך התגעגעתי אליו.

וכך כתבתי ביומני:

"חלפו ימים מאז שדיברנו או נפגשנו בפעם האחרונה, והשקט מחריש אוזניים. אני צופה בחדשות בדאגה, בתקווה לכל מילה על שלומך. אני מתגעגע לשיחות שלנו ולצחוק. איפה אתה, בן דוד? אתה בסדר? אנא חזור אלינו בהקדם, מתגעגע."

ידעתי שהוא בטוב, אך היה חשוב לי לכתוב כל יום ביומן!

"אני מוצא את עצמי בוהה במגרש הכדורגל הריק בו נהגנו לשחק. הימים מרגישים ארוכים יותר בלעדיך, ולבי כואב מדאגה. תישאר חזק ונחוש לנצח. אני רוצה להגיד לך שכולנו מחכים לשובך בשלום."

היום זה נר ראשון של חג החנוכה, חג שהיה אמור להיות כולו אור ושמחה, כשהתכנסנו סביב החנוכייה כדי לחגוג את הלילה הראשון אז הגיעה הבשורה האיומה – עומרי נפל בקרב.

במקום להבות מרצדות שיביאו חום ותקווה, נתקלנו בחדשות המצמררות על הנפילה שלך. איך חושך יכול להאפיל על זמן שנועד לשמחה? איך נוכל למצוא אור בעיצומו של ייאוש כזה? אפילו הלהבות של הנרות הטילו צללים שמשקפים את הכבדות שבליבנו. הרוח החגיגית התחלפה בשקט. בעודנו מתמודדים עם המציאות הקשה של אובדן ועם המחשבה שלא אראה אותך יותר, אני כותב ביומני שאלות רבות.

השאלה שהכי עניינה אותי, כיצד הוא נהרג?

באותו ערב מצאתי את האומץ לחלוק את יומני עם אמי, לחשוף את המחשבות שלי, את התחושות שלי והגעגועים שמילאו את דפיו. רציתי שהיא תענה לי על כל השאלות או לפחות חלק מהשאלות שהיו לי לשאול את עומרי.

אימי סיפרה לי, שעומרי נהרג מירי טיל נ"ט, כאשר פיקד על טנק.

לא היה לו זמן להגיב והוא נהרג.

פניתי לאמא ואמרתי לה: "תמיד הוא היה נאמן מחובר לכולם, אהב כדורגל, כדורסל, אהב מוזיקה, אהב לרוץ והיה טוב לב, כך אני רוצה לזכור אותו!"

אימי חיבקה אותי ודמעות הציפו את עיניה.

ההלוויה הייתה מאוד מכובדת, לוויה צבאית. הגיעו מאות אנשים מכל הארץ.

כתבתי לו הספד. קולי היה יציב בזמן שקראתי את ההספד שכתבתי עבורו :"עומרי בן דוד יקר שלי, תמיד היית הגיבור של המשפחה. כשאני משחק כדורסל יש את היד הזורקת והיד התומכת, ואתה היית היד התומכת שלי. תמיד אמרת שאני אוראל ורוי[בני הדודים שלי] דור ההמשך של המשפחה. תמיד אבל תמיד תזכור שאני אוהב אותך לנצח"

עומרי ז"ל היה גיבור בן לשלומי ושירלי ואח לגל ומעיין.

אני חותם את יומני במשפט: "זהו סיפורו של גיבור בן דודי היקר עומרי רוט".

"פעמיים נס" נטע-לי גלילי, בית ספר אופק, בני עי"ש – מקום שלישי כיתה ה

היי, שמי נטע- לי ואני בת 11 ואני גרה בבני עייש. עד לפני שנתיים גרתי בקיבוץ כפר עזה ומשם יש לי זיכרונות מדהימים. עברנו לבני עייש ובניתי לי כאן חיים טובים לא פחות אך תמיד התגעגעתי וזכרתי את חברי וחיי בקיבוץ.

הגורל הפגיש אותי עם הקיבוץ האהוב שלי ביום שבת בשבעה באוקטובר. במדינת ישראל פרצה מלחמה. ולאמי פרצה המלחמה הפרטית שלה.

ביום שישי שלפני אכלנו ארוחת ערב משפחתית רגילה לחלוטין אצל סבתא וסבא, ואמא סיפרה בהתרגשות שהיא הולכת למסיבה. לא דאגתי כל כך מפני שאמי אוהבת לרקוד וליהנות עם החברים שלה. שמחת תורה זה חג שמח ושמחתי בשבילה.

אני נסעתי לישון אצל דודה שלי, אנה. אני וליה, הבת של אנה, נהנינו יחד כל הערב, צחקנו,

שיחקנו, רקדנו עד שרדמנו מעייפות יחד במיטה. ליה הקטנה אוהבת לישון יחד איתי, כשהיא

מתעוררת בלילה היא תמיד בודקת שאני עדיין נמצאת לידה וכשרואה אותי, נרגעת וחוזרת לישון כך היה גם הלילה הזה, רגיל, רגוע ושמח. שום דבר לא הכין אותנו לבוקר הקשה שעומד להגיע.

בסביבות שש בבוקר התעוררנו כולנו לקול אזעקות ארוכות וחזקות. בבהלה גדולה תפסתי את ליה ביד ורצתי איתה לממ"ד. כולנו היינו מבוהלים, ליה בכתה מאוד, וגם אנה ובעלה עם התינוק הקטן פחדו. גם אני חששתי, אבל כשראיתי שליה פוחדת יותר, רציתי לתת לה ביטחון ושקט אז דיברתי אליה: "ליה, מתוקה שלי, הכל בסדר, אני כאן איתך ולא הולכת לשום מקום. נכון כשאת קמה בלילה ורואה אותי לידך את נרגעת? אז בדיוק ככה, תסתכלי עליי, תנשמי, אני איתך". ראיתי שזה עובד אז מייד התפניתי וחייגתי לאמא שלי.

אמא ענתה מהר. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה די מוזר, אמא בדרך כלל לא שומעת את הטלפון כשהיא במקום רועש עם מוזיקה, ולוקח לה זמן לענות. היא ענתה אחרי צלצול אחד. אמרתי לה במהירות: "אמא יש לנו המון אזעקות! מה איתך? אצלך גם יש אזעקות?" ," לא, מתוקה שלי, אצלינו שקט. אני בצפון, כאן הכל רגוע אין לך מה לדאוג. מה שלומך? איך את?" שאלה אמא.

"אני כאן עם ליה ואני עוזרת לה להרגע", דיברתי בביטחון מלא כדי שאמא לא תרגיש עד כמה אני מבוהלת בעצמי.

שמעתי בקול של אמא כמה היא גאה בי, שאני בוגרת ואחראית ומצליחה להתמודד עם החרדות שלי ואפילו עוזרת להרגיע את הסובבים אותי.

שאלתי את אמא: "אני יכולה להתקשר אלייך שוב?" אמא ענתה: "בטח תתקשרי מתי שאת רוצה אהבה שלי".

מה שלא ידעתי זה שכשברגע שניתקתי, אמא כבר החלה את המנוסה שלה מפסטיבל הנובה. אמא שמכירה היטב את אזור העוטף הקפיצה את כל החברים שלה והתחננה שכולם יעלו לרכבים.

וייסעו הביתה כי זה לא מטח טילים רגיל. אמא צעקה להם: "רוצו לרכבים, צריך לברוח מכאן, אנחנו חשופים כאן!" אמא וידידה מאיר עלו לאוטו במהירות למרות הקושי של מאיר ללכת מהר כי יש לו פציעה ישנה ברגל.

אמא ביקשה ממאיר, שנהג, להגביר את המוזיקה ברדיו בגלל הבומים החזקים. מאיר הציע לאמא לעצור כמה פעמים במיגונית אבל אמא שלי רק רצתה שימשיך לנסוע מה שבסופו של דבר הציל את החיים שלה ושלו….

בינתיים בגדרה פתחנו טלויזיה כדי להתעדכן במה שקורה. מה שראיתי הפחיד אותי מאוד.

ראיתי את פניה של חברתי הטובה עופרי ברודץ' כשהיא נחטפת מביתה עם משפחתה, לעזה חברתי הטובה חטופה בעזה עם שני אחיה הקטנים ואמה???

חברים שלי הופכים לסמל מלחמה? איזה מין עולם זה? שאלתי את עצמי שוב ושוב .

למה זה קורה לה? עופרי שלי, היא ילדה עדינה ונחמדה, חברה מדהימה ומצחיקה, על מה ולמה לקחו אותה? כל השאלות האלה הסתובבו בראשי בלי הפסקה.

קשה לי להסביר במילים מה הרגשתי באותו רגע. תארו לעצמכם שהחברה הטובה שלכם נחטפת על ידי מחבלים למקום נוראי באמצע מלחמה! דאגתי לה כל כך ורציתי לשתף את אמא שלי

בחדשות הקשות אבל אמא לא ענתה לי.

רק לאחר שלושה ימים של דאגה וחרדה נסעתי לפגוש את אמא: ברגע שראיתי אותה רצתי אליה, חיבקתי אותה חזק ובלילה ישנו יחד.

הסתבר לנו שלחברים טובים של אמא המזל לא שיחק כמו לאמא שלי.

למשמע הבשורה אמא כל כך בכתה, הרגשתי שהיא איבדה את התקווה האחרונה שהייתה לה. בכיתי איתה ואמרתי לה" אמא שלי, אל תדאגי, איציק שומר עליך מלמעלה ואת תמשיכי לרקוד בשבילו".

מאז חברתי עופרי חזרה במסגרת השבת החטופים.

אני שומרת מאוד על אמא שלי שעדיין לא חזרה לעצמה והיא עדיין מעכלת את הנס שקרה לה. זהו הנס השני שקרה לאמא ולי. הראשון היה כשעזבנו את כפר עזה ולא חווינו את הדברים הקשים שהיו שם בשבעה באוקטובר.

אנחנו מתפללות כל יום לשלומם של חברינו החטופים עדיין בעזה ושיגיע כבר השלום עלינו ועל כל ישראל.

תלמידי החברה הערבית מתמודדים עם אתגר ייחודי ברכישת שפה – מעבר מהשפה המדוברת לערבית הספרותית, לצד הצורך לשלוט בעברית. תוכנית "תמקין" מעניקה להם כלים להתמודדות כבר מהיסודי, כדי לבנות בסיס איתן להמשך דרכם האקדמית: "כשהקריאה הופכת לחלק מהחיים, כל הדלתות נפתחות בפניך"

נשירה גדולה של תלמידים מבתי ספר תיכונים בחברה הערבית אינו נושא חדש. בדומה לאוכלוסיות מהפריפריה החברתית בישראל, לא מעט תלמידים מהחברה הערבית מתקשים במיומנויות קריאה וכתיבה בשפת אימם. כמו כן, לתלמידים מהחברה הערבית אתגר משולש: התלמידים לגשר על הפער בין השפה המדוברת, שאליה נחשפו מגיל קטן בביתם לערבית הספרותית, השפה הרשמית שבה ילמדו ועליה ייבחנו כל זאת כאשר הם גרים במדינה שבה השפה הרשמית היא עברית.

בימים אלו מיזם ראשון מסוגו בשם "תמקין" ("בניית יסודות" או "העצמה" בערבית), שם לעצמו מטרה לסייע לתלמידים כבר בבית הספר היסודי. המיזם פועל ב-15 בתי ספר יסודיים ערביים, ובהם אום אל-פחם, ג'סר א-זרקא, ג'לג'וליה, לוד וכפר כנא, ושואף לחולל מהפכה בהזדמנויות החינוכיות עבור החברה הערבית בישראל, תןך שיתוף פעולה בין משרד החינוך, המשרד לשוויון חברתי והמרכז הישראלי לחדשנות בחינוך. בתוכנית מוכשרים מנהלים ומורים כך שידעו להאיץ את ההישגים הלימודיים בבתי הספר.

כחלק מתוכנית החומש לפיתוח כלכלי של החברה הערבית בישראל, זכה המיזם להשקעה של 33 מיליון שקלים הפרוסים על פני חמש שנים, כאשר מחצית מהסכום יממן משרד החינוך ואת המחצית השנייה המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך. יוזמי התוכנית שואפים לגשר על הפערים החינוכיים בין המסגרות החינוכיות היהודיות לערביות, להעצים מנהלים ומנהלות, מורים ומורות ובתי ספר.

עד כה, חלק גדול מההשקעות והתוכניות הממשלתיות במערכת החינוך הערבית כוונו לבתי ספר תיכוניים, כאשר הופעלו תוכניות פדגוגיות מועטות בבתי הספר היסודיים. עם זאת, מחקרים מעידים כי רכישת מיומנויות אוריינות בסיסיות בבית הספר היסודי חיונית להצלחה בעתיד בכל התחומים האקדמיים.

התוכנית שמה דגש על לימודי – קריאה כתיבה ושיח דיאלוגי. במסגרת הדגש על קריאה, בכל כיתה שבה פועלת התוכנית הוקמה ספריה עם מאות ספרים המסודרים בקפידה לפי רמות קושי, בהתאם לרמת הקריאה של תלמידי הכיתה. לצד הספריות עוצבו מחדש חללי הכיתות והוקמו פינות קריאה מזמינות בעיצוב חדשני המעודדות את התלמידים לקרוא.

"גיליתי שאני אוהב לקרוא ספרים", אומר אדם מדאח, תלמיד כיתה ב', "המורות מאוד מעודדות אותנו לקרוא ויש לנו ספרים בכל הכיתות. זה לא פשוט לי ללמוד את השפות השונות אבל אני מרגיש שאני מצליח. אני אפילו עוזר להורים שלי לפעמים עם דברים שלמדתי בבית הספר שקשורים בשפה נכונה".

בכל בית ספר נוסף תקן חדש – מאמנת אוריינות. המאמנת מובילה את עבודת הצוות מתוך בית הספר. בנוסף, בית הספר מצויד במערכת "מדידע" – פלטפורמה דיגיטלית חדשנית המאפשרת לצוות ההוראה לעקוב אחר התקדמות התלמידים ולוודא שאף תלמיד לא נשאר מאחור, וכן שניתן מענה לתלמידים מצטיינים.

"שינוי אינו דבר קל, במיוחד במערכת חינוכית", אומרת האלה עודה, מנהלת בית ספר אגי'אל ג'לג'וליה, "אך במקרה זה – אנו מרגישים את ההצלחה בתוצאות התלמידים שלנו שגורמות לנו להרגיש כמה זה היה נכון. התוכנית אפשרה לנו ליצור שפה אחידה ולתת לתלמידים עצמאות בלמידה. הם רוכשים אוצר מילים רחב יותר, מוקפים בסביבה כיתתית עשירה באוריינות שפתית שמשפיעה לטובה על רכישת השפה ומקדמת אותה. בזכותה אנו מאתרים תלמידים שזקוקים לדגש בנושאי השפה ומתערבים בזמן".

"המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך מביא גישה ייחודית לטיפול באתגרי החינוך בישראל", אומר דן פוטרמן, מנכ"ל ומייסד המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך, "אנחנו מאמינים שהמפתח הוא בחיזוק היסודות כבר בגיל צעיר. גם השפה המדוברת וגם השפה כתובה דורשות חיזוק כדי לאפשר לתלמיד לפתח את מיומנויות למידה הנדרשות כדי להצליח בקריירה האקדמית שלו".

"אנו מאמינים שחווית הלמידה של שפת האם והפיכתה לרלוונטית ומותאמת היא הדרך לחולל את השינוי הנדרש", מוסיפה ד"ר שירין נאטור חאפי -מנהלת אגף א' חינוך בחברה הערבית, "הייחודיות בין היתר של התוכנית היא שהיא מכוונת לתלמידים, ועם זאת מעצימה את יכולות המורים הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית". לדברי סאלי עוואד עספור, סמנכ"לית המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך "כשתלמיד נחשף למאות ספרים בשנות היסודי, הספר הופך לחלק בלתי נפרד מחייו ולמקור של ידע והנאה. דרך הקריאה והשיח בכיתה, התלמידים רוכשים מיומנויות חיוניות: מנהיגות, ניהול דיאלוג, חשיבה רפלקטיבית ועבודת צוות. המבנה המסודר של התוכנית יוצר סביבה בטוחה המפחיתה משמעותית את רמת האלימות בבית הספר. כשמיומנויות אלו נרכשות בגיל צעיר, הן מניעות שינוי חברתי".